תמכור, גולדהאר, תמכור: לא את השחקנים – את המועדון. מכבי תל אביב והפועל תל אביב סיימו קיץ אירופי מאכזב

שתי תוצאות דומות, שתי תחושות שונות לחלוטין: מכבי תל אביב והפועל תל אביב הודחו מאירופה, אבל הפער ביניהן – נכון לעכשיו – ברור. מכבי תל אביב נראתה מפוזרת, חסרת קצב ורעיונות גם בדקות הטובות שלה, ואפילו כשהובילה לרגע מול יריבה בעשרה שחקנים, לא שידרה שהיא בדרך לשלב הליגה. מנגד, הפועל תל אביב הציגה במשך דקות ארוכות משחק שקול והוכיחה שהיא יכולה לעמוד בכבוד גם מול אחת הקבוצות הבכירות בסריה A. בשורה התחתונה שתיהן בחוץ, אך הדרך והסימנים לעונה בארץ שונים מאוד.

במכבי תל אביב מצטייר דפוס בעייתי שחוזר בכל קיץ: המתנה לגרלת הבתים לפני החתמות משמעותיות, ואז מרדף של ימים ספורים אחר שחקנים פנויים או כאלה שמחפשים יציאה ממועדון. גם הקיץ נרשמו מהלכים שלא תרמו ליציבות: מכירה תוך כדי קמפיין, ויתור על שחקן מפתח בדיוק במשחק מכריע, ורכש נקודתי שלא פותר את בעיית ה-9. אסטר סוקלר אולי עבד קשה, אבל הוא לא הפתרון לחלוץ שמסיים מהלך. על הקווים, קני מילר השתמש במספר חילופים מצומצם משני המפגשים, מה שהבליט עוד יותר את העובדה שלמכבי אין עומק אמיתי מהספסל – נקודת תורפה שכבר נענתה בכדורגל הישראלי ביוקר, כפי שראינו גם בהפועל באר שבע.

מעל הכול מרחף סימן השאלה הגדול סביב הבעלים. נדמה שמיטש גולדהאר מבין שבמציאות הכלכלית והביטחונית הנוכחית קשה לקבוצת צמרת ישראלית לייצר הכנסות שיסגרו את הפער להשקעה הנדרשת. המאזן בין שאיפות אירופיות לבין רצון שלא להזרים עוד ועוד הון מהבית הפך לבלתי אפשרי, והתוצאה היא קיץ של פשרות. אם אין כוונה לחזור להשקעה אגרסיבית ולבנות עומק ראוי בזמן, אולי באמת הגיע הרגע לקבל החלטה: למכור – לא את השחקנים, את המועדון. אחרת, התסריט של עונת פיאסקו נדיר במונחי 15 השנים האחרונות הופך מסביר יותר.

גם מקצועית, הקונספט של "קשר שהופך לחלוץ" שהצליח בעבר במכבי – עם שחקן חד-סיום בסגנון ערן זהבי – לא מתאים באותה מידה לדור פרץ. הוא 50-50 קלאסי, מצטיין בתנועה ובכניסות מאחור, אבל לא חלוץ טבעי. השבוע הסטטיסטיקה חייכה לו עם רביעייה כולל שלושער ראשון בקריירה, ועדיין זו לא תשובה ארוכת טווח לחוד. מכבי חייבת חלוץ אמיתי, שיאפשר לפרץ להגיע מקו שני ולעידו שחר לעשות את הקילומטרים במרכז. בלי כתובת ברורה ברחבה ובלי ספסל של שחקנים שמשנים משחק, יהיה קשה להתחרות על אליפות בסרגל מאמצים של עונה שלמה.

בצד האדום של העיר, ההדחה מול אטלאנטה הותירה בעיקר טעם של החמצה חיובית. הפועל תל אביב נראתה מאורגנת, העזה לצאת קדימה וחיה במשחק לפרקי זמן ארוכים, כולל רגעים שהזכירו לאוהדים הוותיקים את המסע ההירואי בתחילת שנות ה-2000. אבל בסוף חסר אותו רכיב קריטי שבלעדיו קשה לעשות היסטוריה: חלוץ שמסיים מהלך. ההזדמנות הגדולה במשחק הראשון לא נוצלה, ובצמד המפגשים לא נכבש אפילו שער אחד. זו לא שאלה של רצון או קהל – שהיה מרהיב במספרים ובעידוד – אלא של איכות וסיום. גם בהפועל באר שבע ראינו עד כמה פציעה או היעדר של חלוץ מוביל משאירה קבוצה שלמה בלי פתרון בחוד.

לתוך התמונה הרחבה של הליגה נכנסת שגרת עומסים ואילוצים. הבעלים בארץ כבר לא "מתפרעים" בשוק, וגם כשהם רוצים – אין תור של מועמדים מושלמים על המדף, אלא בעיקר שחקנים שמבקשים לצאת ממקומות אחרים. עד פברואר, לקבוצה הישראלית שתמשיך באירופה – הפועל באר שבע – תהיה חזית כפולה לנהל, וזה עשוי לגבות מחיר. בית"ר ירושלים נהנית ממנוחה ארוכה, אבל השאלה אם זו תהיה מנוחה שמרעננת או כזו שמקהה חדה תתחיל להיבחן כבר בשבת. מכבי תל אביב, במצב הנוכחי, עומדת לפני צומת: שניים-שלושה מהלכי רכש מדויקים עדיין יכולים לשנות את פניה, אך בלעדיהם הסיכון למחאה ביציעים ולסחרור מקצועי-ניהולי גדל.

מעבר לאישיוּת ולסמלים, הנתון הקר הוא שעומק הסגל יכריע. מכבי תל אביב זקוקה לחוד, להפועל תל אביב דרוש חלוץ ועוד נוכחות דומיננטית בקישור, ובהפועל באר שבע יצטרכו לשרוד את לוח המשחקים ולהוסיף כוח איכותי. וכל זה עוד לפני שהמשחקים ישובו לישראל בקצב מלא – תנאי בסיסי כדי לתרגם קיץ לא פשוט להתקדמות אמיתית. עד שזה יקרה, התחושה היא שהליגה תתיישר לפי מי שתדע להשלים בזמן את הפערים, לא לפי מי שהייתה קרובה יותר אמש לשלב הליגה באירופה.