הקסם של רן קוז'וך כמעט הספיק: באר שבע החמיצה את הצ'מפיונס, יוצאת לליגה האירופית עם מסקנות

בסיום העונה שעברה, מיד לאחר הזכייה באליפות, אלונה ברקת מיקדה את היעד: לחזור לשלב הליגות באירופה. החלום היה ליגת האלופות, אבל גם קונפרנס ליג היה מתקבל בשתי ידיים אחרי שנתיים מחוץ למעגל. אל תוך הקיץ הזה נכנסה הפועל באר שבע עם סגל שעל הנייר פחות עמוק וחזק מזה שסיים את העונה שעברה – ובכל זאת, עם מאמן שבחודשים האחרונים הוכיח פעם אחר פעם שהוא מסוגל לסחוט מהקבוצה שלו עוד טיפה ועוד החלטה נכונה. רן קוז'וך הפך את הרוטינה ליוצאת דופן; אבל כמו בכל משאב, גם "מים מהסלע" נגמרים כשהקצב מהיר מדי ביחס לקצב ההתחדשות. כשהבכירים התעייפו או נאלצו לצאת, ספסל קצר מדי חשף את המגבלות.

דווקא מי שלא תוכנן להיות אבן יסוד בהרכב – מיגל ויטור – התגלה כבלם הטוב ביותר של המסע האירופי הזה. הנהגה, תזמון, קריאה מוקדמת של מצבים: ויטור העניק שקט שאי אפשר למדוד בסטטיסטיקה. כשהוא נפגע ובמקומו נכנס דיופ, החלק האחורי החל לאבד כיוון, ועוד לפני שרשימת הכרטיסים הצהובים שלו הפכה לפרק משל עצמה. מותר לטעות, זה קורה לכל שחקן, אבל בעמדת הבלם הזר האחריות, הריכוז והניקיון בפעולות הם תנאי סף – ובמשחקים שמוכרעים על חצי מצב, כל זליגה קטנה בסגירה או באיזון ההגנה עולה ביוקר.

רבים מהשבחים הלכו בצדק לקישור של באר שבע – לוקאס ונטורה בעוצמה השקטה שלו, אליאל פרץ שבטרם נפצע קיבע את עצמו כאיש מפתח בין קווי היריב – אבל אסור שהמשפט הזה יסתיים בלי איגור זלאטנוביץ'. הסרבי לא רק כבש שערים מכריעים; הוא שחוק הגנות, שבר קווי לחץ, פגע בביטחון של היריב והעביר את מרכז הכובד לטובת האדומים. העבודה הפסיכולוגית שהוא עשה, עם גוף, גב לשער ומאבק בלתי פוסק, העניקה לקבוצה מטריה טקטית שלמה. כשהוא יצא, קוז'וך נדרש להתמודד עם משחק שנראה אחרת לגמרי.

בנקודה הזו קיבלנו תזכורת לכמה דק הוא הקו בין עומק תחרותי לבין אילתורים. ייתכן שבעתיד מלדה יהפוך לשחקן טופ בבאר שבע – הכישרון שם – אך אחרי תקופה ארוכה של יובש במכבי תל אביב, אין עדיין את החדות לרמות האלה. גם מוחמד אבו רומי הוא שחקן סגל איכותי עם תרומה חשובה, אבל בערב הספציפי הזה הדברים לא התחברו: כניסה פחות טובה, עייפות מוקדמת והחמצות שאם אחת מהן נכנסת, המשחק "נגמר" מזמן. הכדורגל אכזרי – ובכל זאת, חשוב לזכור שבאר שבע הייתה שניות מליגת האלופות.

זה מאכזב ומתסכל, בעיקר כי היה כאן מסע שגיבש קבוצה עם זהות, אמונה ועקרונות משחק ברורים. אבל בשורה התחתונה, אחרי שהכאב יישקע, המציאות מחייכת: הפועל באר שבע בליגה האירופית. זה הישג שמצריך עצירה והערכה – למאמן, לצוות המקצועי ולסגל שהלך עם התכנית עד הקצה. מעבר לפרסטיז'ה, יש כאן גם תועלת פרגמטית: הכסף שייכנס לקופת המועדון, יחד עם ההכנסה ממכירת קינגס קאנגווה, אמור לאפשר חיזוק נקודתי של שניים-שלושה שחקנים בפרופיל גבוה. בעונה עם שתי חזיתות תובעניות, התוספת הזו יכולה להיות ההבדל בין קבוצה טובה לקבוצה אלופה.

ומה הלאה? המסקנות ברורות. הגנתית, יש צורך בעוד מנהיגות ואיכות בחלק האחורי כדי שלא כל פציעה או חילוף יערערו את המבנה. במרכז השדה – בעיקר לאור ההיעדרות של פרץ – נדרשת אלטרנטיבה דינמית שתשמר את הקצב והאיזון בין האגרסיביות ללינק-פליי לשלישייה הקדמית. בחוד, חייבים פתרון משלים לזלאטנוביץ' – חלוץ שמסוגל ללחוץ, לרוץ לעומק ולשמור על עוצמת הדו-קרב גם בדקות 70–90. זה לא רק עניין של איכות, זה עניין של רצף: לשמור על אותם הרגלים טובים גם כשהיחידות מתחלפות.

מבחינה טקטית, קוז'וך הראה שהוא יודע להזיז חיילים בזמן: התאמות בלחץ, חילופי מקומות בין הקיצוניים לתשע, ופתרונות לניהול הדקות של המובילים. כדי להפוך את זה ליתרון יציב על פני עונה שלמה, נדרש כעת עומק שיאפשר לו לבצע את אותן התאמות בלי לשלם מחיר של ירידה דרמטית באיכות. מול לוח זמנים צפוף, חלונות התאוששות קצרים וטיסות – זה כל ההבדל בין לגמור משחקים בדקה 80 לבין להיגרר למתח שהופך טעויות לבלתי נסבלות.

הסיפור הגדול של הקיץ הוא שגם כשהשריר נגמר, הראש נשאר. באר שבע של קוז'וך יודעת למה היא מגיעה לכל משחק, מה היא מחפשת ואיפה היא מוותרת. עכשיו זה הזמן של הנהלת המועדון להניח עוד שתי-שלוש לבנים בנקודות המדויקות, כדי שהמהלך הטוב הזה יהפוך לבמה אירופית משמעותית ולמאבק אליפות עד מאי. אחרי קיץ של תקווה וטלטלות, האדומים יוצאים לליגה האירופית עם שיעורי בית ברורים וגב זקוף. לא היה כאן קסם – הייתה כאן קבוצה. ואם החיזוק הנכון יגיע, סביר שגם היעד הבא ייראה קרוב מתמיד.