מישהו עוד זוכר את קינגס קאנגווה? המכונה של רן קוז'וך בהפועל באר שבע דוהרת קדימה

די היה להקשיב לרן קוז'וך לפני המשחק מול סבאח ואחריו כדי להבין למה הפועל באר שבע של הקיץ הזה נראית כמו מכונה משומנת: המאמן לא מתפשר על שום עיקרון. לא על הנעת הכדור, לא על שליטה בקצב, לא על לחץ גבוה ולא על דרישה לדיוק בביצוע בכל דקה. גם כשהמסגרת אירופית והיריבה זרה, הסגנון לא משתנה – להפך, הוא רק מתחדד. זו התשובה הטקטית והרגשית לשאלה שמרחפת כאן מאז העזיבה של קינגס קאנגווה: האם קבוצה שבנתה תדמית סביב כוכב יחיד תדע להמציא את עצמה מחדש? התשובה, בינתיים, רועמת.

ברוטציה העמוקה שבנה קוז'וך בולטת העובדה שההרכב כבר לא "קלאסי" ומקובע. שחקנים כמו איתי רוטמן, ניב יהושע ופדרו אמאדור נכנסו ישר לעניינים, כאילו היו כאן שנים. מנגד, גם מי שלא נשען עליהם בחלקים ארוכים של העונה שעברה – ג'בון איסט, מיגל ויטור, אופיר מרציאנו וזאהי אחמד – חזרו למרכז הבמה בדיוק כשצריך. איסט, אגב, מספק שבועות מצוינים באגף ומדליק סביבו את איגור זלאטנוביץ', שנראה חד ומושחז מתמיד. במקום החור שהותיר קאנגווה קיבל אליאל פרץ עוד אחריות, ובינתיים הוא לוקח אותה בשתי ידיים ומנהיג את המרכז.

הקיץ הנוכחי עוד רחוק מסיום. בהפועל באר שבע מצפים לצרף שני זרים נוספים, ז'ואאו ויקטור מתקרב לחזרה מלאה, וברשימות מוזכרים גם ישראלים כמו בסאם זערורה ומאור לוי. דן ביטון עושה מאמצים לחזור, והתחושה היא שסגל רחב יותר – ורעב לא פחות – יאפשר לקוז'וך לבצע את הווסת הנכון בין אירופה לליגת העל. הנקודה הזו קריטית, במיוחד אחרי התזכורת הכואבת מגביע הטוטו מול הפועל חיפה, אז הרכב שני נטו שילם מחיר. המטרה בעונה כזו אינה רק להעפיל לשלב בתים אירופי – יעד שנראה מוחשי אחרי המפגש מול סבאח – אלא גם לשמור על קצב אליפות בארץ. מכבי תל אביב בשנים האחרונות הראתה שאפשר לרוץ בשני מסלולים, בתנאי שמערבים שחקני הרכב ראשון גם באירופה וגם בארץ ומשמרים קצב ועמוד שדרה.

עמוד השדרה הזה, בגרסת באר שבע, נשען הקיץ גם על החלטות ניהוליות-מקצועיות אמיצות. מיגל ויטור, שכבר היה נדמה כי יסיים את דרכו, נשאר והחזיר בענק: בגיל 37 הוא "שר ההגנה" של המועדון, מרגיע, מכוון ומרים סביבו את הצעירים. לצדו, איתי רוטמן מראה קפיצת מדרגה, ולא במקרה ההשוואות ההיסטוריות לשיר צדק חוזרות לשיח. בין הקורות, הבחירה באופיר מרציאנו – שוער עם שקט, ניסיון ואישיות של חדר הלבשה – מוכיחה את עצמה. דבריו אחרי המשחק, על העוול שנעשה לסגל לנוכח הנרטיב "קאנגווה ועוד עשרה", תופסים פתאום משמעות: יש כאן מערכת שעובדת, לא תלות באדם אחד.

אפשר להתווכח על טאצ'ים, על התאמות, על טיימינג של חילופים. על מה שקשה יותר להתווכח הוא הקו העקבי: קוז'וך לא מתכופף מול לחץ אווירתי או מול יריבה עם שם נוצץ. הוא מחייב עמידה עיקשת על סגנון, ובד בבד מוכיח גמישות כשצריך – למשל בהחלטה להשאיר את ויטור, או באומץ ללכת עם מרציאנו. זו לא עקשנות לשמה; זו היררכיית עקרונות ברורה שמאפשרת לכל שחקן להבין בדיוק מה נדרש ממנו.

ביום שאחרי קאנגווה, ההחלפות כמעט טבעיות: אור בלוריאן יצא – רוטמן נכנס. קאנגווה עזב – פרץ גדל והתרחב. כשאין קיצוני ימין מוצהר – איסט מתפרץ. וכך הסיסטמה בולעת שינויים ומשמרת סטנדרט. זה הבסיס לאמונה שבאר שבע לא רק תבטיח לעצמה לפחות ליגה אירופית, אלא תנסה גם לדחוף לשלב בתים בליגת האלופות אם תחזיק מעמד במשחק החוץ בבאקו. משם, האתגר האמיתי: לרוץ בשני מפעלים מבלי לאבד גובה בליגה.

המאבק המקומי נראה צפוף כתמיד. בית"ר ירושלים אמורה להיות מסוכנת יותר, הפועל תל אביב התחזקה, מכבי תל אביב תמיד בתמונת האליפות ומכבי חיפה עוד מחפשת את עצמה. ובכל זאת, ערב פתיחת העונה, הפועל באר שבע נראית כמו המועמדת הבכירה להגן על התואר. אלונה ברקת יצאה לדרך עם מטרה צנועה יחסית – חזרה לאירופה – וכעת התקרה עלתה: להוכיח שאפשר קמפיין אירופי משמעותי ובמקביל אליפות בישראל. זה מבחן העומק של המועדון כולו – סקאוטינג, עומק סגל, ניהול עומסים, קבלת החלטות בזמן אמת – וכמובן היכולת לשמור על זהות משחק גם בלילות קשים.

אם יש סיכום קצר לתקופה הזו, הוא כזה: קנגווה היה פרק מזהיר, אבל הסיפור הנוכחי של הפועל באר שבע נכתב על ידי מערכת. קוז'וך חתום על העקרונות, השחקנים ממלאים בתוכן, והתחושה היא שהמכונה רק מתחממת. אם תדע לנצח את מבחן הדו-מסילתי – אירופה וליגה – באר שבע לא רק תגרום לכולם לשכוח את קאנגווה; היא עשויה להגדיר מחדש מהי יציבות של אלופה ישראלית בעידן של עומסים, רוטציות ועננים אירופיים כבדים.