Pendel
אחרי ארבעה משחקים באירופה, בבית"ר ירושלים כבר מתחילים לדבר על "מסע" – וגם אם זה עדיין רק שלב מוקדם במוקדמות, התחושה ביציעים ובחדר ההלבשה היא של קבוצה שנבנית תוך כדי תנועה. המשחק הראשון בסדרה הנוכחית היה תצוגה מרוסנת ומדויקת, עם משמעת טקטית, עצבי ברזל ומינימום טעויות; הגומלין, לעומת זאת, חשף צדדים פגיעים יותר: זהירות יתרה בפתיחת המשחק, טעויות אישיות במקומות שלא סובלים שגיאה, וקושי לייצר מצבי הבקעה עד לפיגור. ועדיין, למרות כל החריקות, בית"ר הראתה אופי, נשארה בעניינים – וביחד עם כל שאר הישראליות שהתקדמו השבוע באירופה, הסיפור שלה מרגיש שייך למגמה רחבה יותר של התבשלות מקומית.
הבחירות של אלמוג כהן עמדו במרכז הדיון. משחק החוץ נוהל באומץ ובתבונה, עם קו מחשבה ברור וציות לתכנית. בבית, לעומת זאת, אותה זהירות פתיחה התגלגלה לעיתים לאינרציה התקפית: הקבוצה התקשתה להגיע למצבי הבקעה עד שספגה, והחילופים – יותר תיקון נקודתי מאשר שינוי מגמה. בחלק האחורי נרשמו רגעי היסוס: בוריס אנו שילם על טעות בתוך הרחבה, ובעמידה בכדורים נייחים נראו פרצות, כולל שחקנים שלא קפצו בחומה בזמן. זה מסוג הפרטים הקטנים שבאירופה עולים יקר, ושבית"ר חייבת לחדד כבר השבוע.
הדיון בעמדת השוער אף הוא בלתי נמנע. מיגל סילבה כבר הוכיח בסבב הקודם שהוא מסוגל להכריע דו־קרב מהנקודה הלבנה ולהעלות שלב, אך באותה נשימה אי אפשר להתעלם מטעות יקרה בגלגול הנוכחי. קבוצה עם שאיפות חייבת להחליט אם עמדת השוער מצדיקה מקום לשוער זר, ומהו רף היציבות שהיא מציבה לעמדת מפתח שכזו. זו לא שאלה של חיבה אישית – יש לא מעט – אלא של תועלת מקצועית נטו, בייחוד כשכל חישוב סגל אירופי תופס מקום.
בחלק ההתקפי, בריאן קרבאלי נראה מתגעגע לשותף הטבעי שלו, לוקה גדראני, שחסרונו הורגש בתיאום ובאיכות הפעולה השלישית. ירדן כהן ממשיך במגמת ירידה שדורשת טיפול: ביטחון, החלטות והגנה על האגף. גיל כהן מנסה לייצב, אך מתקשה להעלות הילוך למשחקים בקצב אירופי. קאלו הציג עוד הופעה לא עקבית שמציפה את הסוגיה של בחירת עמדות והיררכיה בין הכנפיים, ונועם מוצ'ה לא הצליח להרים את הרף הכללי. זה לא רק עניין של איכות, זה גם עניין של התאמות: מתי ללחוץ גבוה, איפה למקם את הקו האחורי, ואיך להפעיל שחקני עומק כך שיופיעו בזמן לריבאונדים ולכדורים שניים.
ומעל לכל מרחפת השאלה על התוספת ההתקפית: כשהכוכב הגדול מגיע – וזה יכול להיות כבר בקרוב – הערבים האלה מסתיימים אחרת. עומר אצילי, אם יהיה זמין לרישום ולדקות משמעותיות בהמשך הקמפיין, הוא בדיוק הטיפוס שמכריע משחקים דחוסים: פנדלים שהוא יודע לסחוט בסבלנות ובחוכמה, ובעיטות סיבוביות לחיבורים שחוזרות להצדיק את המוניטין. לצידו, החזרה לכשירות מלאה של ירדן שועה יכולה להשלים צמד שמייצר איומים מכל זווית, בעוד תומר יוספי – כשהוא בעניינים – מספק רגל שלישית מקו שני, עם חדירה לעומק וקבלת החלטות נקייה.
כדי שהמסע יימשך, בית"ר צריכה להפוך את זהירות-היתר לאומץ מחושב, ובעיקר לנקות טעויות בסיס: משמעת בחומה ובכדורים נייחים, יציאה חדה יותר להתקפות מעבר, והחלטה ברורה על היררכיית הכדור החופשי והקרנות. תוסיפו לזה ניהול עומסים חכם – הרענון מאוחר מדי בגומלין כמעט ונגס במומנטום – ותמונה מקצועית יציבה יותר מתחילה להתרקם. לבנה לבנה, הקבוצה הזו לומדת על עצמה באירופה.
הקונטקסט הישראלי משחק כאן תפקיד. בשבוע שבו שאר הישראליות עוברות שלב, בית"ר נדרשת להוכיח שהיא חלק מהשורה הראשונה ולא מחליקה לאחור ברגעי האמת. היסטורית, המשחקים הללו נטו להפוך לסיפורים פחות נעימים, אבל הפעם – גם אם עם חריקות – ניכר שהקבוצה מבינה שהמפתח הוא מודעות ומשמעת. מותר לבקר, אבל אסור לשכוח: בתוך המאמץ הקולקטיבי יש גם שיפור. במשחק הראשון ראינו קו מחשבה נקי. בשני – רשימת תיקונים ברורה. השלב הבא, מול יריבה מווינה, כבר ידרוש יישום.
ההנהלה והצוות המקצועי יודעים מה על השולחן: הכרעה מהירה לגבי עמדת השוער, ניקוי רעשים סביב ההרכב האחורי, אינטגרציה נכונה של החוזרים מהיעדרות והתחזקות מדויקת אם חלון ההעברות מאפשר זאת. מול עמידה טקטית גרמנית-אוסטרית טיפוסית, צריך יותר חדות ברחבה ופחות ויתורים על השטחים המתים שבין הקווים. ובעיקר – לתרגם את הדופק הגבוה של "המסע" לאיכות ממושמעת בדקה 1 כמו בדקה 90.
בית"ר ירושלים לא צריכה להגיד "עשינו את שלנו". היא צריכה להגיד "אפשר" – ואז להוכיח. אם לוקה גדראני חוזר, אם תומר יוספי מתווסף לעומק הקישור, אם ירדן שועה מגיע בכושר, ואם עומר אצילי מביא את הניצוץ – פתאום כל פיסת דשא הופכת לבלטה שצבועה בצהוב-שחור. הדרך עוד ארוכה, אבל היא כבר נראית כמו דרך. עכשיו, להמשיך ללכת בה.
תגובות
אין תגובות עדיין.