על רקע אירועי האלימות בליגת העל: למה אין עדיין שופטים ייעודיים לעבירות ספורט?

גל אלימות חריג בתחילת עונת ליגת העל – מהחבטה באוהד באצטדיון בפתח תקווה, דרך תקיפת אוהדי הפועל ירושלים ביציאה מהאצטדיון ברחובות ועד להתקפה על שחקני בני סכנין בחניון בנתניה – החזיר לקדמת הבמה את השאלה שמעסיקה את כדורגל ישראלי כולו: האם הגיע הזמן לשופטים ייעודיים לעבירות ספורט. יו"ר מנהלת הליגות ארז כלפון קרא לראות את המתפרעים מאחורי סורג ובריח והדגיש את הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה, אך במערכת המשפט הדברים נתקעים – ובשטח, העבריינים לעיתים נענשים בעונשים קלים יחסית.

בכמה יוזמות בשנים האחרונות ניסו במוסדות הכדורגל לקדם הכשרה ומתן סמכות לשופטים שיתמחו בעבירות ספורט: תקיפות אוהדים ושחקנים, התפרעויות ביציעים, והשלכת אמצעי פירוטכניקה. שר התרבות והספורט מיקי זוהר ושר המשפטים יריב לוין הביעו תמיכה פומבית בכיוון, ואף שוחחו לאחרונה כדי לקדם את הנושא. אלא שהנהלת בתי המשפט הבהירה כי בשלב זה המהלך אינו ישים – מחסור כרוני בכוח אדם ועומס תיקים אינם מאפשרים להוציא שופטים להכשרות ייעודיות ולייחד מחלקות רק לעבירות ספורט. לפי גורמים המעורים בנושא, רק לאחר קליטת עשרות שופטים חדשים ניתן יהיה לשוב ולבחון את ההצעה.

זוהר חזר והדגיש כי התמחות שיפוטית היא מרכיב הכרחי במאבק באלימות, כחלק מארבעה מהלכים מרכזיים שעליהם הוא מצהיר זה זמן: הכשרת שופטים לעבירות ספורט; התקנת מצלמות לזיהוי פנים בשערי האצטדיונים (מהלך שלוין לא פסל אך הסתייג ממנו מטעמי פרטיות); הסדרה מבוקרת של פירוטכניקה כדי לצמצם הברחות מסוכנות; והידוק האכיפה – משטרתית ומוסדית – כלפי גזענות ואלימות, כך שהענישה תחול הן על אוהדים והן על קבוצות. בפועל, רוב הרעיונות הללו טרם יושמו במלואם, ומנגנון ההרתעה נותר תלוי בידי המשטרה ובתי המשפט.

במקביל למאמצים הביצועיים, נפתח גם מסלול חקיקה. ביולי 2025 הוגשה הצעת חוק לתיקון חוק איסור אלימות בספורט שמטרתה לעגן בחוק שופטים ייעודיים לעבירות ספורט. את היוזמה הוביל ח"כ סימון דוידסון, סגן יו"ר הכנסת ויו"ר ועדת המשנה לספורט. לפי ההצעה, שופטים שלא הוסמכו לטפל בעבירות אלימות בספורט לא ידונו בתיקים אלה, לרבות צווי הרחקה והגבלה – והדיונים ירוכזו במחלקות ייעודיות שיוקמו בבתי משפט השלום. נשיא בית משפט מחוזי יתאם עם מנהל בתי המשפט הקמה של מחלקה אחת לפחות במחוזו, ויעביר אליה תיקים רלוונטיים מבתי משפט סמוכים, כל עוד המרחק ביניהם אינו עולה על 60 ק"מ. עוד נקבע כי נשיא בית המשפט העליון ימנה את השופטים למחלקות אלה, לתקופת כהונה של שלוש שנים עם אפשרות הארכה, ושר המשפטים – בהסכמת נשיא העליון – יקבע בצו את מספר השופטים המרבי בכל מחלקה. השופטים יעברו השתלמויות והכשרות תקופתיות המותאמות לעבירות ספורט.

אלא שההצעה טרם קודמה. לדבריו של דוידסון, מערכת בתי המשפט אינה ששה לאמץ את המהלך ללא תקציב ייעודי, וכפועל יוצא – כל עוד משרד האוצר לא יעמיד מקור מימון ברור להכשרה, להגדלת התקנים ולהקמת המחלקות – היוזמה תישאר על הנייר. עם זאת, הוא מדגיש שהצעת החוק תקפה וניתן להחיותה בראשית הכנסת הבאה, ואף לקבוע יישום מחייב בתוך שנה מרגע האישור.

ברשות השופטת הבהירו כי הם רואים חשיבות עליונה במיגור האלימות במגרשים ובשמירה על שלום הציבור, אך טוענים כי מספר התיקים שמגיעים לבתי המשפט בתחום אלימות בספורט מצומצם יחסית. לשיטתם, מאחר שעבירות אלה משובצות ממילא במסגרת ההליך הפלילי הכללי, אין בהכרח הצדקה להקים ערכאה ייעודית. עוד נמסר כי עודכנו גורמי השיפוט הרלוונטיים בתיקון מספר 4 לחוק איסור אלימות בספורט – שהחמיר ענישה בגין שימוש בפירוטכניקה – וכי מתקיימות הדרכות והרצאות בתחום במסגרת ההשתלמויות המקצועיות לשופטים.

הפער בין צורכי המגרש למצוקות המערכת המשפטית יוצר מציאות ביניים: הקבוצות והאוהדים בליגת העל מצפים לאכיפה חדה ומהירה, אך ללא תוספת כוח אדם, הכשרות והסדרה תקציבית – בתי המשפט מתקשים להקים מומחיות ייעודית. בינתיים, אירועים חמורים כמו תקיפת אוהדי מכבי תל אביב את אוהדי הפועל ירושלים מחוץ לאצטדיון, או המתקפה על שחקני בני סכנין בנתניה, מדגישים את הדחיפות. במנהלת הליגות ובמשרד הספורט מבקשים לייצר הרתעה ומשדרים נחישות, אולם עד שהכשרת שופטים ייעודיים תקבל מענה מעשי – האחריות נותרת על כתפי האכיפה המשטרתית והשיפוטית הקיימת.

כך או כך, הדיון הציבורי סביב שופטים מומחים לעבירות ספורט, לצד פתרונות משלימים כמו טכנולוגיות זיהוי, הסדרה בטיחותית של פירוטכניקה והקשחה בענישה, צפוי להמשיך ללוות את ליגת העל. ההכרעה תגיע מהשילוב בין סדרי עדיפויות לאומיים, תקצוב אמיתי והסכמה מערכתית – או מהפעלת לחץ חקיקתי בכנסת הבאה שיכפה על המערכת להקים את התשתית בתוך לוחות זמנים קצרים.