עשור אחרי גלזגו: הפועל באר שבע יוצאת למסע תיקון מול סבאח

הפועל באר שבע ניצבת ערב צמד מפגשים שעלולים להגדיר קיץ שלם – ואולי גם להשיב את אחד הסיפורים הכואבים בזיכרון האדום־לבן אל מסלול של תיקון. ההגרלה זימנה לה יריבה אזרית מאתגרת בדמות סבאח, קבוצה פיזית וממושמעת שמגיעה מבאקו, ובבאר שבע מאמינים שהפעם יידעו להפוך את ההזדמנות למקדמה אמיתית לקראת הגומלין. ההקבלה ההיסטורית מרחפת מעל: בדיוק לפני עשור יצאה האלופה דאז לעונת מוקדמות אירופית זוהרת, חלפה על פני אולימפיאקוס והגיעה מרחק שער אחד מליגת האלופות – אבל נעצרה מול סלטיק בפלייאוף, למרות ערב ביתי סוחף שלא נשכח.

ב־2016 הכול החל בצעד בטוח דרך הסיבובים המוקדמים, המשיך בהדחה יוקרתית של אולימפיאקוס והסתבך בפרק הסקוטי. בבריטניה ספגה באר שבע מכה כואבת, 5:2, אחרי מחצית ראשונה שהתנהלה באווירה עוינת ובפיגור שלושה שערים, אך חזרה למשחק עם צימוקים של לוסיו ומאור מליקסון לפני שהקצב ברח שוב והיא נענשה בסיום. כמה ימים לאחר מכן, באצטדיון טרנר, הוצתה תקווה גדולה. למרות החמצת פנדל של מהראן ראדי, בן שהר ואובידיו הובאן מצאו את הרשת, 0:2 שהשאיר את כל האצטדיון על קצות האצבעות. אז, בעידן שבו שערי חוץ עדיין הוכרעו תקוות, חסר עוד נגיעה אחת כדי לחולל מהפך היסטורי; היא לא הגיעה, והמסע נעצר שער מהגולדן גיים של הכדורגל האירופי.

עשור חלף, ומטרת־העל נותרה זהה: לשבור את תקרת הזכוכית של הכדורגל הדרומי ולהניף את המועדון לבימת ליגת האלופות. זו המשימה הגדולה והעקבית שעליה מדברת ההנהלה מראשית הקדנציה של אלונה ברקת – לא רק הכרה סמלית, אלא גם קפיצה מקצועית־כלכלית שתעצב את השנים הבאות. בבאר שבע מרגישים שההגרלה הנוכחית, שבה פסחו על יריבה בסדר גודל של הכוכב האדום בלגרד, מציבה יריב שהוא אמנם מסוכן אך כזה שאפשר לפצח, אם יישמרו על דיוק, משמעת וקור רוח בשני המפגשים.

הפתיח ייערך באצטדיון של ראפיד בוקרשט, מגרש בית זמני שנבחר בשל מגבלות האירוח על אדמת ישראל. זהו בית שאיננו בית, אבל גם במה ניטרלית שעליה כדאי לייצר בסיס יציב. בהפועל באר שבע מדגישים את הכותרת הטקטית הפשוטה: קודם כל לא לספוג. חומת ביטחון בגומלין בבאקו תושג רק אם היתרון מהמשחק הראשון יהיה מוחשי – גם אם מינימלי – וככל שיישמרו קווי ההגנה מרוכזים וימנעו שחיקה מנטלית לקראת שלבי הסיום, הסיכוי לצאת מרומניה עם יתרון יגדל.

הלקח המרכזי מ־2016 איננו רק חשיבות התוצאה המצטברת, אלא גם ניהול הרגעים: לא להישבר כשזה קשה, לדעת להרגיע תנודות במשחק, ולהכות בדיוק כשהיריבה נפתחת. הסגל מאז התחלף, הדמויות אחרות והכללים התעדכנו – כיום שערי חוץ כבר אינם פקטור – אבל העקרונות זהים. משחק ראשון “נכון” הוא משחק שבו מרכז המגרש נשלט, איבודי הכדור מסוכנים מצטמצמים, והנייחות מנוצלות ליצירת מצבי איכות. מול יריבה מאוזנת שמרבה לצופף ולהגיב במהירות, החדות בכדור החופשי, בקרן ובהרמה המדויקת עשויה להיות ההבדל בין 0:0 מתסכל ל־0:1 יקר.

העומס המנטלי סביב צמד מפגשים כאלו מוכר היטב בנגב. אנשי המועדון עדיין נושאים את זיכרון ערב טרנר ההוא – התפרצות אדירה של אמונה שבסופה אכזבה דוקרת – ובדיוק משום כך הרצון הערב כפול: לא רק לנצח, אלא לנצח בחכמה, להישאר נאמנים לתכנית משחק ולהימנע מהתלהבות שמובילה לחשיפת יתר. בבאר שבע מדברים על סבלנות, על עמידה בעומס של רבעי שעה לחוצים ועל תשומת לב לפרטים הקטנים שמכריעים משחקי מוקדמות: העמדה שנייה ברחבה, סגירת קו מסירה בודד, משמעת בעבירות מיותרות.

שם נוסף שמרחף מעל הערב הוא שמו של ברק בכר, המאמן שהוביל את המסע דאז והניח את יסודות ההתקדמות האירופית של באר שבע. הזיכרונות ממנו, לצד חתימתו של מאור מליקסון על רגעי המפנה בגלזגו, של בן שהר והובאן בהליך הניסיון להפוך בבית, ושל מהראן ראדי שניגש לנקודה ההיא – כל אלה אינם רק נוסטלגיה; הם מצפן. המצפן הזה מזכיר למועדון מה דרוש כדי להיות תחרותי מול יריבות שמגיעות ממועדונים מנוסים באירופה: מיקוד, אומץ וניתוח קר של מה שהמשחק נותן.

הלילה בבוקרשט, דווקא רחוק מהבית, באר שבע רוצה להנחיל לסבאח הפסד שיתורגם למקדמה ממשית לפני מסע הגומלין לבאקו. זו איננה משימה פשוטה – יריבות אזריות נוטות להיות מאורגנות ומצוידות בכוח אש במעברים – אבל עבור האדומים־לבנים, זה גם מבחן של בשלות. עשור לאחר שהחלום הגדול נשבר במרחק נגיעה, הרצון הוא להפוך את הסיפור: לבנות תוצאה חכמה במשחק הראשון, לשמור על איזון רגשי גם כשלחץ צץ במהלכי הביניים, ולצאת אל הגומלין עם אמונה שמבוססת על מציאות.

אולי דווקא מכאן יתחיל התיקון. לא במסות של רעש ורגש, אלא בצעדים מדודים, פרט אחרי פרט, דקה אחרי דקה. אם באר שבע תדע להישאר נאמנה למשימותיה הפשוטות – לרוץ נכון, לשמור צפיפות, לתקוף בנחישות ולפגוע כשצריך – היא תוכל להחזיר את המסע האירופי הגדול אל מסלול שבו השמיים לא תקרת זכוכית, אלא תחנה בדרך.