מגמת זמן הנטו בליגת העל: הגדולות נעצרות – האם הדרבי התל־אביבי ישנה כיוון?

מגמה בולטת ממשיכה להתבסס בפתיחת עונת ליגת העל: במשחקים הגדולים, בין מועדוני הצמרת, זמן הנטו נמוך משמעותית מאשר במפגשים בין יתר הקבוצות. הנתונים מהשבועות האחרונים מציירים תמונה עקבית – וכעת, כשהדרבי התל־אביבי מתקרב, השאלה היא האם נקבל תפנית או שעוד משחק עוצמתי יסתיים עם פחות כדורגל רציף על הדשא.

במפגש האחרון בין הפועל באר שבע למכבי תל אביב נמדדו 53 דקות וחצי של זמן נטו – שיפור מסוים לעומת הקרב הגדול בשבוע שקדם לו, בין מכבי תל אביב למכבי חיפה, שבו שעון הנטו נעצר על 50 דקות בלבד. מנגד, במשחקים שנראו על הנייר פחות נוצצים, התקבלו שיאים מרשימים: בני סכנין מול מכבי פתח תקווה במחזור השני הפיק 68 דקות נטו – נתון שהוגדר כחריג במיוחד ואולי אף בגדר שיא עולמי; וגם במחזור הפתיחה, עירוני טבריה מול הפועל פתח תקווה הניב 64 דקות ו-40 שניות נטו – מספר גבוה לכל הדעות.

הפער הזה אינו מקרי. משחקי הצמרת, שבהם הלחץ גבוה והמרווח לטעויות קטן, נוטים להתנהל בעצימות טקטית גבוהה יותר. הדבר מביא לעתים לריבוי עצירות: עבירות "חכמות" לעצירת מתפרצות, מחאות לשופט, בדיקות VAR, ניהול זהיר של הוצאות חוץ וכדורי קרן, וטיפול בפציעות קטנות שמצטברות לדקות ארוכות בלי כדור במשחק. מנגד, משחקים בין קבוצות שאינן בתודעת צמרת קבועה לעתים משוחקים בקצב פתוח יותר, עם פחות עצירות יזומות ויותר רצף.

באיגוד השופטים ערים היטב לתופעה, ומטרתם המוצהרת היא להגדיל את זמן הנטו דווקא במפגשי הצמרת – אותם משחקים שמושכים את מירב תשומת הלב והציפייה. הכלים לכך ברורים: אכיפה נוקשה ומהירה יותר נגד בזבוזי זמן, קצב הוצאת כרטיסים לעבירות טקטיות שמונעות משחק, קיצור פרקי הזמן בין החלטות שיפוטיות לחידוש המשחק, ניהול מדויק של עצירות טיפול רפואי, ושמירה על קצב הוצאה לפועל של מצבי נייח.

לא פחות חשוב הוא האיזון: אף אחד לא מבקש לגרוע מהאינטנסיביות ומהחשיבות של כל החלטה – במיוחד כשהנקודות יקרות – אך בעולם שבו הקהל מצפה לחוויה זורמת ותחרותית, העדיפות היא למזער את פרקי ה"דאון־טיים" ולמקסם את הדקות שבהן הכדור נע. לכך מצטרפת האחריות המשותפת של השופטים, השחקנים והמאמנים: השופטים באכיפה עקבית, השחקנים בהימנעות מבזבוזי זמן מיותרים, והמאמנים בעידוד קצב משחק חיובי והפחתת פרובוקציות המובילות לעיכובים.

הנתונים שצוינו לעיל מחדדים עד כמה חריגים יכולים להיות פערי הנטו: בין 50 דקות נטו בלבד במשחק עונה קלאסי לבין 68 דקות נטו במפגש שבדרך כלל פחות מסוקר – זו טלטלה של כמעט רבע שעה של כדורגל רציף. בהסתכלות רחבה לאורך עונה שלמה, הפערים האלו מתורגמים ליותר הזדמנויות, יותר התקפות מעבר ויותר מצבים נייחים שמגיעים אחרי משחק פעיל – כלומר גם ליותר שערים ופחות תסכול ביציעים.

על רקע המגמה הזאת, הדרבי התל־אביבי הקרוב מקבל נדבך נוסף של עניין. מפגשים בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב מסורתית עתירי מתח, עצימות ומאבקים בכל חלקי המגרש – בדיוק אותם תנאים שמעלים את הסבירות לעצירות מרובות. יהיה מעניין לראות אם הסגל השיפוטי יצליח לשמור על קצב גבוה, ואם שתי הקבוצות יבחרו בקו משחק שמעדיף המשכיות ורצף גם במחיר ויתור על עבירות טקטיות נקודתיות.

מעבר לאספקט השיפוטי, יש גם ממד טקטי: קבוצות גדולות לעתים מאמצות גישה זהירה יותר במשחקי עונה – בלוק בינוני-נמוך בפרקי זמן מסוימים, חילופי מסירות זהירים בהנעת הכדור, והידוק סיכונים באזורים מסוימים של המגרש. כל אלה עשויים להוריד את מספר הרצפים הארוכים של משחק שוטף, ולתרום לעוד עצירות בשל ניסיונות חטיפה, עבירות קטנות או הוצאת הכדור החוצה בעת לחץ. מאידך, כשקבוצות "משחררות ידיים" ומגבירות קצב, נוצר לא פעם אפקט דומינו חיובי של רצף והזדמנויות בשני הקצוות.

בשורה התחתונה, ליגת העל מציגה בפתיחת העונה הזו שני פנים: משחקי צמרת מחשמלים אך עם זמן נטו מצומצם יחסית, מול משחקים שבהם הקבוצות מחוץ לזרקור מייצרות זרימה גבוהה ושבירת שיאים מקומיים של דקות נטו. אם איגוד השופטים יצליח להטמיע קווים מנחים ברורים ואחידים – ואם השחקנים והמאמנים ישתפו פעולה – אפשר בהחלט לראות את הפער מצטמצם כבר בשבועות הקרובים. עד אז, עיני הליגה נשואות ליום שני ולשאלה הפשוטה-מסקרנת: כמה דקות נטו נקבל בדרבי של תל אביב, והאם הוא יסמן תפנית במגמה או שיחזק אותה עוד יותר.