נקודת המפנה של דורון ליידנר: כך המגן השמאלי של הפועל ת״א החזיר את המעמד

1,382 דקות ליגה היו לדורון ליידנר בעונה שעברה – שיא אישי בקריירה הבוגרת – בדרך ל-22 הופעות במדי הפועל תל אביב. בקיץ האדומים מימשו את האופציה עליו מול אולימפיאקוס, והוא חתם לשלוש שנים, מהלך שביסס את האמון של המועדון במגן השמאלי בן המחלקה. אלא שהדרך לשם לא הייתה חלקה: חוסר יציבות ופציעות קטנות לאורך התקופה הטרפו לו את הקלפים, והדחיפה לצרף מגן שמאלי דומיננטי נוסף שישתף איתו פעולה ויתחרה על המקום – עדיין מרחפת ברקע. פתיחת העונה הנוכחית סיפקה לליידנר רגע קשה במיוחד: הופעה לא טובה מול בית"ר ירושלים במשחק באירופה, והחלפה מוקדמת כבר בדקה ה-26. ה"סטירה" הזאת, כך נדמה, סימנה גם נקודת מפנה – בעונה הנוכחית ואולי גם בקריירה שלו.

מאז, משהו התיישר. לאירופה ליידנר הגיע אחר: כבר מההתמודדות הראשונה מול לודוגורץ ראו מגן שמאלי החלטי, חד ובטוח בעצמו. הוא חזר לבסיס – הגנה אגרסיבית, תזמון נכון בהצטרפויות, ועבודה מדודה במעברים – והציג רצף ביצועים יציב יותר. כשהעומס והעייפות הצטברו, עלה שדרוג טקטי: ליידנר קיבל מנוחה, ומרקוס קוקו הוסט לאגף שמאל על מנת לשמר את העומק ואת הקצב מהצד הזה של המגרש. השילוב בין דקות איכותיות של ליידנר לבין התאמות בתוך הסגל אפשרו להפועל תל אביב להרוויח את שני העולמות – הגנתית והתקפית – מבלי לשלם מחיר כבד באיזון הקבוצתי.

ואז הגיעה ברגמו. מול אטאלנטה האיטלקית רשם ליידנר, אולי, את משחקו הטוב ביותר במדי הפועל תל אביב: הקרבה הגנתית, קריאות מצוינות ביציאה למאבקים, ושחרור מהיר קדימה בכל הזדמנות שהמרווח הופיע. הוא הצליח להביך את ההגנה המקומית בכמה יציאות חכמות, ובאחת מהן פרץ בעוצמה וסיפק מסירת רוחב מדויקת לעמנואל בואטנג – הזדמנות גדולה שהלכה לאיבוד מול השוער. גם אם הכדור לא נכנס, זה היה רגע שסימן את המומנטום החדש: ביטחון, חדות, ובעיקר קבלת החלטות טובה יותר בשליש האחרון. לא במקרה נדמה שליידנר "נכנס לפנקס" של האיטלקים לקראת הגומלין – הם כבר יודעים מה הוא מסוגל לייצר כשמשאירים לו מטר פנוי.

חשוב לומר ביושר: ליידנר אינו "מגן מושלם". יש לו נתונים אתלטיים חריגים לתפקיד – מהירות, כוח וזריזות – אבל הוא פחות מגן קלאסי בטבע שלו. לאורך השנים ליוו אותו רגעי חוסר ריכוז ו"בריחות" מול שחקני כנף, לעיתים מתוך עודף ביטחון שנבע מהיתרון המהירתי. בהפועל תל אביב עובדים איתו באופן עקבי מאז שהגיע על שיפור המיקום, ניהול האנרגיה, ושמירה על ערנות לאורך 90 דקות. כשזה מתחבר, רואים מגן שמאלי מודרני שמסוגל לכסות שטחים גדולים, לסגור קווים וליצור יתרון מספרי בהתקפה – ובאותה נשימה מגן שמחויב למסגרת ההגנתית ולא מאבד את הראש במעבר אחד מהיר של היריבה.

הרקע האישי מוכר: עונת הפריצה בליגת העל ב-2021/22 הסתיימה בזימון ובהופעת בכורה בנבחרת ישראל, מה שהוביל ליציאה לחו"ל. שם נתקעה הקריירה – גם בשל פציעות – והדקות הפכו נדירות. החזרה להפועל תל אביב בקיץ שעבר נועדה להדליק מחדש את המנועים, אך גם בעונה הזו ליידנר עדיין במבחן – מקצועי ופיזי. לשמחת האדומים, בחלון הנוכחי הוא נראה בשל יותר, שקול יותר, ובעיקר נחוש להוכיח שהרף שהציב לפני ארבע שנים אינו פסגה חד-פעמית אלא קו מנחה לקריירה.

במקביל, בחזית בניית הסגל, בהפועל תל אביב לא מסתירים שהעמדה של אגף שמאל נמצאת תחת זכוכית מגדלת. בין אם מדובר במגן-כנף טבעי נוסף שייתן עומק ותחרותיות, ובין אם בכנף שמאלי שיפתח עם ליידנר מאחוריו – ייתכן גם על חשבון שאנדה סילבה – הכוונה היא לייצר לאגף הזה רצף, ריענון וגיוון. זה לא בהכרח בא על חשבון ליידנר, להפך: לעיתים נוכחות של שחקן משלים באותו אזור מגדילה את האפקטיביות של המגן, מפחיתה ממנו עומס הגנתי ומאפשרת לו לבחור את רגעי ההצטרפות בזמן. כך או כך, העונה הנוכחית היא ההזדמנות של ליידנר לקבע את מעמדו כמספר אחת בצד שמאל של האדומים.

בהסתכלות רחבה, ליידנר מגלם היטב את הקו החדש שמנסה להנחיל הצוות המקצועי: אינטנסיביות, משמעת, וגמישות מחשבתית תוך כדי משחק. הערב, מול אטאלנטה, הוא מקבל שוב במה אירופית נוקשה – מבחן שמודד לא רק איכות הגנתית אלא גם חוסן מנטלי וניהול משחק. עבור הפועל תל אביב זו הזדמנות פז לייצר מקדמה משמעותית, ועבור ליידנר – עוד צעד בדרך חזרה למעמד שבו החל את מסעו לפני כמה שנים: אחד המגנים השמאליים המבטיחים והמשפיעים בכדורגל הישראלי.