בלי רכש נוצץ: כך הפועל תל אביב נראית טובה ודורשתנית יותר בדרך לדרבי

הפועל תל אביב פתחה את העונה עם תחושת שדרוג מקצועי, למרות חלון קיץ צנוע במיוחד. לויזוס לויזו עזב, דגלאס אווסו הגיע – וזה כמעט כל הסיפור מבחינת תנועות סגל בולטות. ובכל זאת, האדומים מציגים קבוצה מאורגנת, תחרותית ודורשתנית יותר מזו של העונה שעברה. איך זה קרה בלי שמות נוצצים ובלי מהפכה? דרך העלאת רף הציפיות, חידוד עקרונות המשחק ובניית זהות ברורה.

ההמשכיות של סגל שרץ זו עונה שנייה מעניקה יציבות ותקשורת טובה יותר בין השחקנים, אבל בהפועל כיוונו ליותר מאותה יציבות. בקיץ הועלה הרף – בהגנה, באינטנסיביות, במשחק הלחץ ובהנעת הכדור. בקבוצה מבקשים לעבור ממצב של “לצבור נקודות” למצב של קבוצה דומיננטית שמכתיבה קצב, לוקחת יוזמה ומבינה שהמשחק תלוי בה. זה לא שינוי קוסמטי אלא שינוי גישה: פחות תגובה, יותר יוזמה; פחות הישרדות, יותר שליטה.

מה שמאפשר את קפיצת המדרגה הזו הוא בראש ובראשונה החומר האנושי. בהפועל בנו היררכיה ברורה כמעט בלי אגו, עם חדר הלבשה שהולך באותו כיוון. פרנן מאיימבו הוא הקפטן הנוכחי, אך סביבו חוליה רחבה של מנהיגים טבעיים – עומרי אלטמן, צ'יקו, פלקאו ואנדריאן קרייב כבר ענדו בעבר סרט קפטן, וגם מרקוס קוקו, אסף צור, שחר פיבן ועמית למקין נתפסים כבעלי איכויות מנהיגותיות. כשכמעט כל חוליה במגרש מחזיקה דמות מנוסה שמסוגלת למשוך את הקבוצה למעלה, רמת המחויבות והאחריות עולה, והביצוע הטקטי נהיה עקבי יותר.

הקו המנחה בבחירת שחקנים בתקופה האחרונה לא הסתפק ביכולות מקצועיות. במועדון מדגישים סינון על בסיס התאמה אישיותית וחיבור לערכי המועדון – לרבות שיחות עומק טרם החתימה – כדי להבטיח שלחדר ההלבשה נכנסים שחקנים שמבינים את גודל הסביבה והיעד. התוצר הוא קבוצה שמרגישה שלמה יותר, פחות תלויה בטריקים של חלון העברות ויותר בנכונות לעבוד ולהשתפר במגרש האימונים.

כל זה מתרגם במגרש לצוות שמחפש להרים את רף האגרסיביות בלי לאבד סבלנות עם הכדור, לדחוף קו הגנה אמיץ יותר ולתאם לחצים קבוצתיים שמאלצים יריבות לקבל החלטות תחת זמן ומרחב מצומצמים. גם כשהרכש לא מרובה, סביבת עבודה תובענית והבנה טקטית משותפת יכולות לספק את ה“אחוזון” החסר שנדרש לרמת תחרותיות גבוהה יותר.

עם זאת, העונה מציבה בפני הפועל תל אביב מבחן אופי משמעותי יותר מהקודם. הקבוצה כבר לא מגיעה למשחקים הגדולים כאנדרדוג מובהק – לא בדרבי העירוני ולא בשיח סביב מאבק הצמרת. המשמעות: רף ציפיות גבוה יותר, ובהכרח גם לחץ אחר. זה מתחיל כבר הערב מול מכבי תל אביב (שני, 20:30). תרחיש של הפסד ופער של חמש נקודות לטובת הצהובים יכניס את האדומים למצב מנטלי שלא ליוו אותם בעונה הקודמת בתדירות גבוהה – ניהול מירדף תחת זרקור עוצמתי.

ההתמודדות עם הציפייה, ולא רק עם היריבה, היא המפתח. אם בעונה שעברה האדומים הראו יכולת לפרוץ תקרות זכוכית בזכות רעב ותיאום שהלך והתגבש, הרי שהשנה עליהם לתרגם את השדרוג התהליכי לעמידה עקבית במשחקי עוגן, ולהוכיח שהם מסוגלים לשחזר את העקרונות – הלחץ, האינטנסיביות, השליטה במעברים והדיוק בפעולה האחרונה – גם כשהמשקולות על הכתפיים כבדות יותר.

המסר שחוזר ועולה מהקיץ האחרון הוא בהירות: קווים מנחים ברורים, אחריות הדדית, והבנה שהעוצמה הקבוצתית קודמת לכותרות נוצצות. עזיבתו של לויזוס לויזו והצטרפותו של דגלאס אווסו משקפים גישה ממוקדת – אין מרדף אחר שמות גדולים בכל מחיר, אלא ניסיון לחדד את מה שכבר עובד ולהגדיל את תרומת הסגל הקיים. אם האדומים יידעו לשמר את הזהות הזו ולתעל אותה כבר בדרבי, הם יוכלו להוכיח שהשדרוג אינו תלוי בחלון העברות, אלא במה שנבנה יום-יום על הדשא.