טור אוהד: רגע השבר של הפועל באר שבע – ומה הוא מלמד על הדרך קדימה

יש רגעים בכדורגל שמסירים ממך כל שכבת הגנה. אתה מתיישב, עוצם עיניים, והדמעות פשוט מגיעות. כך נראה רגע השבר הגדול שלי כאוהד הפועל באר שבע: שבוע שלם ידעתי שהשעה הזו תגיע, קיוויתי לשחרור ולשמחה, אבל קיבלתי ייאוש, אכזבה וכעס. כשכפות הידיים על הפנים, עוברות לנגד העיניים כל התחנות של אוהד הפועל באר שבע – מהמכות הקשות ועד לשיאים שלא האמנו שנחווה יחד.

הזיכרונות מתנפצים בגלים: ההחמצה מול מאריבור, התחושה הכפולה בטרנר נגד סלטיק – ניצחון אדיר שלא הספיק – המסעות באירופה, עונות בלאומית, ירידות ליגה ורגעים קטנים שצרובים בלב. אחד מהם מגיע מבוקר אביבי בשנת 1998, עם שער בעיתון ועליו יוסי בניון בוכה ומורחק בידיהם של שוטרים. אז למדתי בפעם הראשונה מהי ירידת ליגה דרך עיניו של אבא, ומה משמעותה של אהדה למועדון שחי על הקצה – נופל, קם וחוזר שוב.

הפועל באר שבע לימדה דור שלם את חוויית האוהד המלאה ביותר: מווסרמיל הישן והקשה, דרך שנים של דשדוש, אל פריחה יוצאת דופן – אליפויות רצופות, גביעי מדינה, מסעות אירופיים מרגשים והפיכה לקהילה גדולה, צבעונית ומרגשת. דווקא בגלל כל אלה, הכאב הנוכחי צורב יותר. נדמה שאין דרך רציונלית להסביר "למה זה קורה דווקא לנו". ברגעים כאלה מתגנבת המחשבה שאולי זה היה הצ'אנס האחרון, ואולי לא נזכה להזדמנות דומה בקרוב.

אבל הפועל באר שבע גם לימדה אותנו שיעור הפוך: אכזבה גדולה היא אף פעם לא סוף הדרך. אחרי אותם שישה שערים שספגנו בגמר גביע המדינה חשבנו שהמועדון הזה לא נועד להניף תארים. ואז הגיעו שלוש אליפויות, צבע אדום עז מילא את האצטדיונים, והרגשנו איך זה כשחלום הופך למציאות. הכאב היה זרז, לא כתובת קיר. הוא דחף את המועדון להתבגר, לשפר ולהעז.

הפלייאוף ההוא של ליגת האלופות בקיץ 2016 הוא תזכורת מושלמת: סלטיק הגיעה לטרנר, חטפנו סטירה בסקוטלנד, חזרנו הביתה ונתנו הופעה ענקית שלא הספיקה בשער אחד. בסיום הערב ההוא היה צריך לגרד מהדשא שחקנים בכירים – מהראן ראדי בכה כמו ילד, הקהל נשבר, והתחושה הייתה שהשמיים נסגרו. אלא ששבועיים אחר כך הגיע אחד הערבים הגדולים בתולדות המועדון – 0:2 על אינטר בסן סירו. מאותו שבר נולד מסע, ומהמסע הזה יצאה עונה שלמה של עוצמה, אמונה ותואר.

גם שמות שהם דגלים אצלנו – כמו אליניב ברדה – מזכירים שהסיפור של באר שבע תמיד נכתב מול אתגרים. פרידות, מפחי נפש, החמצות – וכל אלה הופכים לדשן שממנו צומחת הקבוצה מחדש. אין כאן רומנטיקה עיוורת; יש הבנה של דרך: קבוצה, אוהדים, צוות מקצועי ובעלים שביחד מקימים כל פעם מחדש את הבית, מסדרים את המדפים וממשיכים קדימה.

אז איך מתמודדים עכשיו? כל אחד בדרכו. יש מי שבורח לשקט, יש מי שמדבר, יש מי שצועק ושר. אצלי, זה מתחיל בשאלה פשוטה: מה הכי גרוע שיכול עוד לקרות – ומה אפשר לעשות כבר עכשיו כדי להפוך את הרגע הבא לטוב יותר? התשובה, כמעט תמיד, נמצאת בנו – בקהל. נדמה קלישאה להגיד "להרים את הראש", אבל באר שבע הפכה קלישאות למציאות לא פעם. אין תקרת זכוכית כשמועדון שלם מחליט אחרת.

מכאן, האחריות מתחלקת באופן שווה: לנו, האוהדים – לשוב ולצבוע את הרחובות, למלא את היציעים ולשיר חזק, גם כשהקול נסדק; לשחקנים – להסתכל בעיניים של הקהל ולדעת שהוא ייתן גב גם בדקת ה-90 של תקופת משבר; לצוות המקצועי – להכניס עוד גרם של אמונה ואומץ לתוך חדר ההלבשה; ולהנהלה – להמשיך לבנות בסיס ארוך טווח שמסוגל לבלוע אנחות ולהחזיר חיוכים.

והפרקטיקה? היא מתחילה כבר בשבת. משחק ליגה או גביע, בבית או בחוץ – גם אם היריבה מגיעה מליגת משנה כמו הפועל רמת גן, זו עוד הזדמנות להפוך דף. זו לא שאלה של תואר, זו שאלה של זהות. נגיע, נמחא כפיים, נשיר, נדחוף. נגיד תודה על מה שכבר השגנו ונבחר להאמין שיש עוד לפנינו. כשיגיעו הימים המתוקים – והם יגיעו – הם יהיו טעימים יותר בזכות הלילות האלה.

בסוף, הכדורגל לא מבטיח אף פעם סוף טוב. הוא מבטיח דרך. ובדרך הזו, הפועל באר שבע כבר הוכיחה שהיא יודעת ליפול ולקום טוב יותר מרוב הקבוצות בישראל. הכאב של היום הוא הדיו של מחר. נרשום איתו פרק חדש, עם אותם צלילים מוכרים של טרנר מלא ואותה תחושת בית של מועדון שהפך חלום להרגל. חורף חם לפנינו. נגיע אליו יחד.