Pendel
הלחץ בבית״ר ירושלים מגיע לשיאים חדשים. לאחר ההפסד להפועל תל אביב, הבעלים ברק אברמוב התייצב מול כלי התקשורת בניסיון לעצור את כדור השלג: להגן על המאמן אלמוג כהן, להשיב לטענות על התקציב ועל היקף ההשקעה, ולהבהיר שהמועדון נשאר מחויב לדרך שהותוותה. מעבר למסרים הטקטיים, זו הייתה הצהרת כוונות: בית״ר לא מתכוונת לבצע מהלכי בהלה, גם במחיר של זעזועים קצרים בטווח המיידי.
אברמוב, שהרגיש בשבוע שקדם למשחק כי סופג עליהום ציבורי, בחר לצאת החוצה ולדבר. הוא מכיר היטב את רף הציפיות שנבנה סביב בית״ר בעונות האחרונות – מועדון שעמד בשורה אחת עם הגדולות, אצטדיון מלא ומכירת כל המנויים טרם פתיחת העונה – ומבין שהקהל לא מסתפק במאבק על אירופה, אלא מביט לעבר מאבק אליפות כיעד טבעי. אלא שהפער בין ציפייה למציאות לוחץ מכל כיוון, והטלטלות ניכרות בכל זירה: מקצועית, ניהולית וציבורית.
בלב המסר של אברמוב עמדה תמיכה ברורה באלמוג כהן. לא במקרה הזכיר בעבר את חזון 2030 כשהדגיש: "אם אלמוג יישאר, אני מאמין שאפשר לזכות באליפות". עצם קישור המטרה לשהות ממושכת של כהן בתפקיד מלמדת על היקף האמון: בעיני אברמוב, כהן אינו רק המאמן על הקווים, אלא גם המנג'ר-מנהל המקצועי שבונה סגל, מגדיר פרופיל שחקנים וחותם על דרך ארוכת טווח. הוא יודע שהפתיחה הנוכחית הייתה רעה, ושהמועדון משלם מחיר על חוסר הניסיון של מאמן טרי – אך משוכנע שהמחיר הזה כדאי תמורת היציבות והחזון.
כדי להבין את נקודת המוצא, אברמוב שב לאחור לעונה שלאחר הזכייה בגביע ב-2023. אז עזבו שחקני מפתח כמו יון ניקולאסקו, דנילו אספרייה, אבישי כהן וטרזייה תומא, ובית״ר נאלצה לאלתר עם שמות כמו בן ביטון, אדי גוטליב, עומר קורסיה ודני הוצ'קו. באותה תקופה דחף כפיר אדרי למינוי דמות ניהולית-מקצועית, ובמהלך העונה התקבלה ההחלטה להפקיד את הקו והסגל בידיו של אלמוג כהן. מאז, בית״ר בונה עצמה בהדרגה סביב רעיון של סגל יעיל, שוק חכם והקטנת פערים כלכליים באמצעות התאמות מקצועיות.
הפער הכלכלי מול יריבות בצמרת איננו חדש. בבית וגן מבינים שהמפתח הוא ניצול משאבים מדויק, חיפוש ערך מוסף בשוק, וגיבוש זהות משחק שתדביק את היריבות גם בלי תקציבי ענק. כאן נכנס כהן: בעיני אברמוב, הוא האדם שמאפשר לגשר על החסרונות האובייקטיביים באמצעות מחשבה טקטית ובנייה לטווח בינוני. המחשבה על חזרה למבנה שהיה לפני מינויו – כך טוענים בסביבת המועדון – נתפסת כמהלך רגרסיבי.
אלא שמסביב בוער. במחנה האוהדים, לצד רוב דומם שתומך או ממתין בסבלנות, צמחה לאחרונה קבוצת קולות קיצוניים יותר. האירועים האחרונים – מירידה לדשא במשחק מול מכבי נתניה ועד הגעה של רעולי פנים למתחם האימונים בבית וגן – סימנו חציית קווים שמדאיגה את ההנהלה. אברמוב מדגיש: זכות המחאה שמורה לאוהדים, אך לא בדרך שפוגעת בשחקנים, בצוות ובביטחון. ההכלה של התנהגות קיצונית עלולה להפוך להעצמה, וכשהוא מביט קדימה הוא מזהה סכנה: אם הקו הזה לא ייבלם, אותם קולות ידרשו גם לקבוע מי יעמוד על הקווים ומי יישב בלשכת הבעלים.
הקיצוניות נוכחת גם בשיח הדיגיטלי וביציעים: מאוהדים שמבקשים למכור את המנוי ומצהירים שלא יגיעו למשחקים, דרך הודעות נאצה לשחקנים, ועד מי שמייחלים לעוד הפסד כדי "לייצר זעזוע". מנגד, בבית״ר מנסים להזכיר שהעונה עוד ארוכה, ושמספר מחזורים בודדים אינם חורצים גורלות. המטרה המוצהרת היא לייצב את הקבוצה, להשיב ביטחון לשחקנים ולכייל מחדש את נקודות החוזקה – לפני שהטון הציבורי מכריע את המקצועי.
גם בהיבט המקצועי מבינים במועדון שהשבועות הקרובים קריטיים. כהן וצוותו בוחנים התאמות בהרכב ובסגנון כדי לנתק רצף שלילי ולחזור לצבירת נקודות. האתגר כפול: מצד אחד, לחבר חדר הלבשה שעבר תהפוכות, ומצד אחר, לנהל משחקים במתח גבוה כשהרעש מסביב חזק מתמיד. בבית״ר מדגישים שוב ושוב: השחקנים זקוקים למשענת מהיציעים, לא למטען נוסף.
בסופו של דבר, המסר של אברמוב פשוט: יש דרך, יש מאמן, ויש מחיר לטווח הקצר. בית״ר ירושלים תמשיך להתחרות בצמרת למרות נחיתות כלכלית, תנסה לחזור למאבק על היעדים הריאליים של העונה, ותשמור על המסגרת הניהולית שבחרה. השאלה הגדולה היא האם הסביבה תאפשר לכך לקרות: האם היציעים יגייסו סבלנות, האם הלהבות יירדו, והאם הקבוצה תתרגם את ההצהרות על יציבות לנקודות על הדשא.
בית״ר קרובה לנקודת רתיחה – לא רק ספורטיבית אלא גם ציבורית. מכאן, כל צעד ייספר: מהלכים מקצועיים מדודים, דיאלוג חכם עם הקהל, ושמירה על גבולות ברורים בין מחאה לגיטימית לבין פגיעה במועדון. אם תצליח לייצר שקט יחסי, גם המגרש יראה אחרת. אם לא – הסחרור עלול להעמיק. בינתיים, אלמוג כהן מקבל גיבוי, ואברמוב מציב את עצמו בחזית מתוך אמונה שהיציבות תנצח.
תגובות
אין תגובות עדיין.