״לוניה דבורין הבחין שנעשה אי צדק, ומשם הכל היסטוריה״ – סיפורו של שחקן עבר מצפרירים חולון

שחקן עבר שגדל בחולון ומזוהה עם תקופת האיחוד של הפועל צפרירים חולון חוזר אל צירי הקריירה והכדורגל הישראלי של שנות ה־80 וה־90 – מהשכונות והנוער ועד הבוגרים והנבחרות הצעירות. הוא נולד ב־30 באוגוסט 1970 למשפחה שחיה ונשמה כדורגל: אביו, בנימין, היה שחקן בבית״ר תל אביב בתחילת שנות ה־60 ובהמשך בסגל הפועל תל אביב ואף שימש כמאמן־שחקן בבית״ר רמת גן. בבית שבו הכדור התגלגל בין האחים (אחיו דודי אהרונוב אימן שנים במחלקות הנוער של בני יהודה), נדמה היה שמסלול החיים אל כר הדשא נסלל כמעט מאליו.

ההתחלה הייתה טבעית – משחקים בשכונה, ואז מעבר מסודר להפועל חולון בגיל שמונה, אצל המאמן שמעון ברדה ובהמשך אצל שאול אלבוחר. לנוער העלה אותו שוער העבר פיחה ניניו, וכבר לפני גיל 16 קיבל הזדמנות בבוגרים תחת המאמן מאיר נמני, בתקופת האיחוד עם צפרירים חולון. עונת הפריצה הייתה בגיל 17: חמישה שערי ליגה ועוד שניים בגביע הטוטו, רגעים שמוגדרים אצלו עד היום כריגוש טהור – מהחיבוקים ועד ההליכה חזרה למרכז המגרש.

ברקע, היו גם מיתוסים מקומיים שעיצבו את טעמו: מישל מלמיליאן הווירטואוז, משה סיני, אבי כהן ויעקב אקהויז – דמויות ששימשו מודל לחיקוי. אבל נקודת המפנה האמיתית הגיעה בנבחרות הצעירות של ישראל. תחת אמנון רז נבנתה נבחרת נערים חזקה במיוחד, שבה שיחק לצד רן בן שמעון, טל בנין, אורן מוחרר, רואי חדד וחברים נוספים. ישראל עברה את בלגיה בפלייאוף (0:1 ו־0:2), עלתה לאליפות אירופה לראשונה, השיגה תוצאות תיקו מול דנמרק ויוון והפסידה לטורקיה. הרגעים ההם זכורים לו ככרטיס הכניסה של הכדורגל הישראלי לאירופה, מלוּוים באותו נאום מפורסם של אורן מוחרר בשפיים: ״כל אחד בפני עצמו כלי, כולנו יחד ארגז כלים״.

באותם מיונים לנבחרת נרשמה גם דרמה אישית: הוא כמעט ונופה לאחר ששיחק כחמש דקות בלבד במשחק מכריע. מי ששינה את גורלו היה לוניה דבורין ז״ל – דמות מוערכת על יושרה והגינות – שהבחין בעוול, התעקש שיזומן למבחנים הסופיים, ומשם – כלשונו – ״הכול היסטוריה״. בהמשך נקרא גם למסע מוקדמות אליפות העולם לנוער בארגנטינה תחת שלמה שרף. למרות הופעה מעודדת, ההפסד לארגנטינה 2:0 קטע את החלום בגלל הפרש שערים, וגם מקום שני לא היה פותח דלת – האליפות נערכה אז בערב הסעודית, יעד שלא היה מציאותי באותם ימים. לזימון הרשמי לנבחרת הבוגרת הוא לא זכה – רק לסגל הרחב של שניאור וגרונדמן, שממנו שוחרר.

הקריירה במועדונים ידעה תפניות. הפועל פתח תקווה ואברהם גרנט ניסו לצרף אותו כבר כנער מבטיח, אך יו״ר המועדון בחולון, שלמה שלמה, השיב את אותה תשובת סירוב מפורסמת: ״גם תמורת 100 אלף דולר לא נמכור את אהרונוב״. שכרו באותם ימים היה צנוע מאוד, ובמקביל חל גם שינוי מקצועי: תחת ניסים בכר הרגיש שהוא ממעט לשחק והגיש טופס הסגר לשנה. הוא התגלגל לאימונים במכבי פתח תקווה אצל זאביק זלצר, אחד המאמנים שהוא מרבה לשבח, אך לאחר עונה הרגיש שאין חיבור ועזב.

שנתיים בהפועל בת ים נתנו אוויר וכותרת אחת גדולה – זכייה בגביע הטוטו של הליגה השנייה אחרי 0:5 על הפועל רמת גן, תחילה עם דוביד שוויצר ובהמשך תחת גילי לנדאו. אחר כך שב לצפרירים חולון לקבוצה שהוביל מרדכי שפיגלר, לצדם של שמות בולטים כמו איווניר, הולצמן, חזי שירזי, רונן פייגנבוים ודוד פיזנטי. אלא שאז פקדה אותו פציעה לא פשוטה בשרירי הבטן, כזו שחזרה שוב ושוב למרות טיפולים ממושכים, ובפועל עצרה התקדמות שנראתה מבטיחה.

אחרי הכדורגל הגיע הפרק האזרחי. הוא שיחק עוד זמן קצר בלזרוס חולון, ואז פרש ומאז כבר שלושה עשורים עובד בבזק. את זיק הכדורגל הוא לא כיבה: מדי פעם הוא מוצא את עצמו בבלומפילד לצפות בהפועל תל אביב, ולעיתים גם מגיע למשחקי הפועל פתח תקווה, מועדון שחלם להצטרף אליו עוד בנערותו. ״אני חולם לעלות לשחק, אבל נשאר בחלום״, הוא מחייך.

הסיפור האישי הזה מתאר את מסלולו של שחקן שצמח בשכונות, טעם ליגה בכירה, נגע בנבחרות הצעירות וחווה את כל הקצוות – מהבהוב מוחמץ של הזדמנות בנבחרת, דרך התעקשותו של איש מקצוע אחד ישר דרך שהציל את דרכו, ועד לפציעה עיקשת שהכריעה. בתווך נמצאות דמויות מפתח בכדורגל הישראלי – מהמאמנים אמנון רז, שלמה שרף, אברהם גרנט, זאביק זלצר, ניסים בכר ומרדכי שפיגלר ועד בני דורו בנבחרות ועולם הכדורגל המקומי – ולצידן זיכרונות של מגרשים, יציעים ואהבה למשחק שלא פגה. זהו פרק נוסף בהיסטוריה המקומית – אישי מאוד, אבל גם כזה שמספר משהו על הכדורגל הישראלי של פעם: קשה, קהילתי, מחוספס, מלא תשוקה, ולעיתים מוכרע במחווה אחת של יושרה שמחזירה שחקן למסלול.