אחרי הביקורת: התנצלות למכבי תל אביב – והניתוח של פתיחת העונה בליגת העל

אחרי שבועות של ביקורת פומבית על מדיניות מכבי תל אביב ועל בעליה מיטש גולדהאר, מגיעה גם ההתנצלות: המועדון הראה בשבוע האחרון ניהול ענייני, שקט ומדויק – ובעיקר קבוצה שנראית מחוברת, חדה ומלאת ביטחון. עבודת המטה של סטיבן ונהרן, גם אם נטולת הזוהר של ימי ג'ורדי קרויף, עושה רושם של בנייה נכונה: חיזוקים שנוחתים אחד אחרי השני בדיוק היכן שכאב, שחקנים עם פרופיל תואם לשיטה, ומסגרת תחרותית שבה כל בורג יודע את מקומו.

על הדשא, מכבי תל אביב מציגה קווי מתאר של קבוצה מאומנת: גבי קניקובסקי ממשיך להיות המגשר בין הקווים, הכנפיים מסוכנות ועמוקות, הנוכחות ברחבה מורגשת, ודור פרץ בעיצומו של רצף כיבושים שמקבע אותו כמנוע בין רחבה לרחבה. ערן זהבי הוא עדיין עוגן התקפי ונקודת ייחוס ליריבות, ואפילו אחרי עזיבות ותמרונים בשוק – דוגמת יציאה של שחקני בית כמו רביבו או צעירים דוגמת אבו פרחי – הסגל נשאר מאוזן. הוספת מגן אנגלי עם רזומה סקוטי העניקה עוד שכבת יציבות, והכול מתכנס למכונה שמצליחה לפרק יריבות גדולות ולייצר קצב של שערים בנפח גבוה.

לא לחינם ההשוואות להיכלי התהילה של הצהובים – קדנציות של איביץ', פאקו, ואפילו גרנט ובית הלוי – חוזרות לשיח. הדרך בה מכבי תל אביב חגגה ניצחון יוקרתי בחוץ והזכירה שהיא "מכבי תל אביב" של פעם, מעידה פחות על אופוריה ויותר על נורמליות של מועדון גדול שחזר להתנהג בהתאם. ועדיין, רצף האתגרים המשמעותיים רק מתחיל: הדרבי התל-אביבי מיד מעבר לפינה, משחק חוץ לא פשוט מול מכבי נתניה, ואחריו מפגשים טעונים כמו זה מול בית"ר ירושלים. אם למכבי נוח דווקא במשחקים הגדולים, המבחן האמיתי יגיע מול היריבות שנוטות להסתגר – שם נמדדת אלופה פוטנציאלית.

מנגד, בהפועל באר שבע נראים סימני שחיקה ואובדן בטחון. שער שספגה לאחר שרשרת אירועים ברחבה – עם מרווחי פעולה לא אופיינים להגנה של קבוצה ברמתה – שיקף נפשית את מה שמתחולל: זה לא קשור לשחקן אחד אלא למבנה כולו. זו קבוצה שמבוססת על עוגנים – הברכיים של ויטור, חדות סיום של זלאטנוביץ', העצבים של אליאל פרץ, שרידות גופנית של לוקאס ונטורה – וכשחוליה אחת או שתיים מתערערות, תחושת השליטה בורחת. גם פציעה תוך כדי משחק והישארות של שחקן פצוע על הדשא עד הסיום הפכו לסיפור משני שמזין את תחושת השבירה. העומק בסגל לא תמיד מספק כשמגיע רצף עומסים, וכאן חובת ההוכחה על רן קוז'וך והצוות: לייצב, לפשט, להחזיר ביטחון.

הפועל תל אביב ממשיכה לצבור נקודות ולהראות קבוצה פרגמטית, מחוברת ומדויקת. ההגנה אטומה ברוב משחקיה, הפרש שערים חיובי ובולט, והחיזוקים הקיץ היו נקודתיים ומכווני תפקיד – כל אחד נושא אופי ברור של שינוי משחק. יש עדיין ויכוחים בקהל לגבי זהות החלוץ שצריך לפתוח או את מי צריך לרענן, אבל השורה התחתונה ברורה: הקבוצה מנוהלת היטב מקצועית, ואל המבחן הבא – הדרבי – היא מגיעה עם סינרגיה בין יציע לדשא. אם יש טעם לפגם, הוא בלוח המשחקים: שיבוץ דרבי מוקדם בין החגים הוא מתכון לעודף אמוציות פחות ספורטיביות.

בית"ר ירושלים גרדה ניצחון חשוב בדוחא, אבל הגוף מדבר: שפת הגוף של שחקני ההתקפה משדרת פחות קלילות ויותר לחץ. הפוטנציאל שם, הכישרון שם, אבל היעילות עוד לא הפכה להרגל. כדי לשדרג הילוך, ירושלים צריכה קודם כל שקט – להנמיך את רעשי הרקע, לצבור נקודות, ומשם הביטחון יגיע. מועמדות לאליפות לא בונים בהצהרות קיץ; בונים אותה באוקטובר-נובמבר על כר הדשא.

מכבי חיפה, בשלב זה, מבלבלת לא פחות. יש בה ברק אישי, יש בה כוכביות חדשות ויש לא מעט רגעים של איכות גבוהה – אבל כדי להגדיר אותה באמת, צריך עוד קצת זמן. בינתיים, מילה אחת שמקפלת את תחושת הציפייה והפוטנציאל: ברוניניו.

ובשוליים – אבל כדאי לומר בקול צלול – הפועל רמת גן חייבת מפוכחות. ההיסטוריה המפוארת אינה תחליף להווה תובעני. מועדון עם רגעי שיא נהדרים בעבר צריך בראש ובראשונה להבטיח קיום בריא, בית מקצועי יציב ובניית סגל המתאים לזירה בה הוא מתחרה. בין אם מדובר בעונת הישרדות בליגת העל או בהיערכות מחודשת בלאומית, עדיף ניהול קר רוח על פני מירוץ אחרי חלומות קצרי טווח. הפערים מול צמרת ליגת העל גדולים, והדרך להצטמצמותם עוברת בעבודה יומיומית עקשנית, לא בסיסמאות.

שורה תחתונה: מכבי תל אביב מציגה בימים אלה קייס של ממש לקבוצה שמתיישרת לסטנדרט הגבוה של המועדון; הפועל באר שבע מחפשת מחדש את היציבות; הפועל תל אביב נראית מאורגנת ורעבה; בית"ר ירושלים זקוקה לשקט כדי לשחרר את הכישרון; ומכבי חיפה עדיין מהבהבת בין פסגות לרגעים של חיפוש. הליגה רק התחילה – והסיפור האמיתי שלה עוד לפנינו.