מיטש גולדהאר עדיין כאן – והשבוע הוכיח את זה בדרכו

שבוע חלומי, כמעט חריג בנוף של השנים האחרונות, הזכיר לאוהדי מכבי תל אביב מי שולט בהגה: מיטש גולדהאר. הוא לא הופיע למסיבת עיתונאים, לא פרסם מכתב ארוך ולא נצמד לקדמת הבמה – אבל שרשרת מהלכים מהירה, מדויקת ובטוחה בעצמה סיפקה תשובה חד-משמעית לשאלה שריחפה מעל קריית שלום בקיץ: גולדהאר עדיין כאן, רק שהוא עושה את הדברים בקצב ובדנ"א שלו.

זה התחיל עם ההודעה המפתיעה על חזרתו של גבי קניקובסקי, כמעט שעה לפני משחק הבית הראשון של העונה – תזמון לא שגרתי למכבי תל אביב, ומסר מפורש לקבוצה וליציעים. המשיך בניצחון מרשים מול מכבי חיפה, שבמהלכו כבר זרמו דיווחים על החתמת ענק נוספת – ג'יימס טברנייר – והסתיים אמש בטרנר בתצוגה שסימנה בפועל את תחילת פרק ב' של העונה הצהובה.

הדרך לשם לא הייתה פשוטה. ההחתמה המאוחרת של סטיבן ונהרן הכניסה את המערכת לפיגור מקצועי, ובשילוב 'הירושה' בסגל – במיוחד בגזרת הזרים – זה נגמר בהדחה מוקדמת ולא אופיינית מאירופה. כשזה קורה, החץ הציבורי מופנה מיידית לבעלים. קל היה להסיק מהשקט שלו ומהקיפאון היחסי בשוק ההעברות ש"מכבי פחות מעניינת את מיטש" או שהוא "מחפש את היציאה". גולדהאר, מצידו, שומר תמיד על מסתורין: ריחוק גיאוגרפי, תקשורת מינימלית, ודבקות בעקרון אחת – החלטות שמונעות משיקול דעת, לא מאמוציות.

מכבי תל אביב של גולדהאר היא קודם כל מועדון יציב. זה מתבטא בסרגל המקצועי: כמעט אף פעם לא מתפרקים, לא חוטפים תבוסות בבלומפילד, שומרים על רף הישגים שמעמיד את האלופה שבאזור על הרגליים. גם כשדברים משתבשים – יש גביע, יש מסגרת, יש תגובה. זו לא קפריזיות, זו שיטת עבודה. אבל השבוע האחרון הראה שגם בתוך היציבות הזו, יש מקום לצעד וחצי קדימה כשצריך.

החזרה של קניקובסקי היא דוגמה קלאסית: מהלך עם היגיון מקצועי מובהק, שבוצע במהירות לא-שגרתית במונחי המועדון. ואם המגרש בטרנר סיפק הוכחה, הרי שהמסר העמוק יותר היה לבפנים: בעלים שמוכן לתקן, להודות בטעות ולהשקיע בחזרה בשחקן שמספק ערך מיידי. מיד לאחר מכן הגיעה החתמה מסוג אחר – ג'יימס טברנייר. פרופיל שחקן שלא פוגשים כל יום בליגת העל: ניסיון, גיל ושכר שממקמים אותו בעסקה חריגה למועדון שמרני יחסית במבנה השכר שלו. גם אם ההכנסות הבלתי צפויות ממכירת סייד אבו פרחי ומהעסקה של רוי רביבו הרחיבו את מרחב התמרון – עצם הבחירה ללכת על מהלך כזה איננה מובנת מאליה.

חשוב לומר: מכבי תל אביב לא חיפשה מגן ימני זר. אבל שוק ההעברות חי מרגעים. כששחקן בקליבר הזה הופך לאפשרות ריאלית, מועדון עם שאיפות אליפות לא יכול להרשות לעצמו לעמוד מנגד – בטח כשקני מילר אותת בשבועות האחרונים על צורך מיידי בחיזוק. ההיענות של גולדהאר לשידוך הזה נוגעת לא רק לשדרוג המקצועי, אלא גם לאמון בצוות: מהלך שמייצר רוח גבית למאמן, מסמן אחריות משותפת ומייצב היררכיה ברורה בקיץ רועם.

כך, בתוך ימים ספורים, הפך הספק הציבורי לאמון מחודש. שני המהלכים – כל אחד בקצב אחר ובאופי אחר – מרכיבים יחד משפט אחד: הבעלים כאן, קשוב, מחושב, ואיננו מהסס כשהוא מזהה חלון הזדמנויות. מכבי תל אביב, שלא מתפזרת על כותרות ססגוניות בדרך כלל, בחרה לדבר השבוע דרך הנעשה: חיזוק מדויק במרכז, שדרוג בקו הימני, וסימן קריאה על שאיפות הליגה בעונה נטולת אירופה.

ועדיין, העבודה לא הסתיימה. חלון ההעברות עוד פתוח, והאיזון הסגלי דורש ליטושים – בין אם בעומק, בתחרות פנימית או ביצירת גיוון טקטי. אבל משהו מהותי קרה: הקהל, שחש לעתים ניתוק מהבעלים, קיבל בחזרה סיבה להאמין. ייתכן שכדאי גם לשמוע ולהרגיש את גולדהאר מעט יותר – נוכחות, אפילו סמלית, שמחברת רגשות ועובדות. בינתיים, המעשים דיברו במקומו בקול רם.

אם מכבי תל אביב תחבר את השבוע הזה לשגרה – עם סגל שממשיך לעבור התאמות חכמות, עם צוות שמקבל גב ועם מועדון שמקפיד על קבלת החלטות קרה אך זריזה כשצריך – היא תחזור למקום הטבעי שלה בצמרת. במסגרת אחת, בלי עומס אירופי ועם תוספות איכות מדודות, המילה אליפות כבר איננה מוגזמת; היא יעד. והחשוב מכל: היא שוב מרגישה אפשרית.