אחרי שלושער היסטורי: נדים וראסנה מצית מחדש את פס הייצור של הפועל ירושלים

שלושער אחד, 55 שנות המתנה של מועדון, ושם אחד שמסמן מגמה ברורה: נדים וראסנה. החלוץ הצעיר של הפועל ירושלים התפוצץ מול מכבי פתח תקווה והשלים הישג שלא נרשם במועדון מזה יותר מחמישה עשורים, ובכך לא רק הניף את הקבוצה אלא גם הדגיש מחדש את מה שהפך בשנים האחרונות לסימן ההיכר של האדומים מהבירה – פס ייצור אפקטיבי של שחקנים שגדלו במועדון, תורמים לקבוצה הבוגרת, ובהמשך משודרגים ומועברים הלאה.

הדרך של וראסנה לפסגת הכותרות לא הייתה מובנת מאליה. הוא הגיע להפועל ירושלים כשחקן נערים ג', ללא שליטה בעברית ובמסלול אישי שדרש סבלנות, הקשבה ותמיכה. הקשיים הלוגיסטיים בדרך לאימונים, לעיתים גם עיכובים מסיבות ביטחוניות, יכלו לבלום לא מעט נערים בגילו. בהפועל ירושלים קראו נכון את המפה – זיהו פוטנציאל, נתנו גב, ונתנו לזמן ולמקצוענות לעשות את שלהם. לאורך הדרך הוא לא תמיד הוגדר ככוכב המחזור; כארם זועבי, בן גילו, תפס לא פעם את אור הזרקורים. אבל אצל וראסנה התהליך היה יציב ומדורג, כזה שבנה יסודות חזקים.

את קפיצת המדרגה המשמעותית עשה במחלקת הנוער תחת ליאור זדה. שם, בעבודה יומיומית ובסביבה תחרותית וברורה, הוא חידד את קבלת ההחלטות בשליש האחרון, שיפר תזמון בתנועות לשטחים, והוסיף קור רוח מול השער. הדקות הקריטיות והתרומה להעלאת קבוצת הנוער ליגה, אחרי לא מעט ניסיונות שלא צלחו, היו עדות להתבגרות: פחות ריצה לשוליים, יותר חיתוך לעומק; פחות חיפושים, יותר חדות.

פתיחת העונה הנוכחית רק מחזקת את הרושם: אחרי חמישה מחזורים, וראסנה כבר עם ארבעה שערים – מאזן שמציב אותו בצמרת הכובשים של הקבוצה, לצד אנדרו אידוקו, שגם הוא תוצר של מחלקת הנוער של הפועל ירושלים. זו נקודת ציון שמחברת בין ההווה לעקרונות שבנו את המועדון בשנים האחרונות: לאסוף, לטפח, להאמין ולתת לבמה לדבר.

המודל הזה כבר הוכיח את עצמו. מרגע שהפועל ירושלים שבה לליגת העל, היא הפכה לתחנת ביניים איכותית עבור שחקנים שמסוגלים לפרוץ קדימה. ויליאם אגאדה היה הראשון לסמן את השביל. בהמשך הלכו גוני נאור, ליאור קאסה, אחמד סלמן, כארם זועבי, סדריק דון וג'ון אוטומאו, וכל שם כזה הוא חיזוק נוסף לקו המנחה: להשביח נכסים דרך המגרש. עבור הקהל, זהו סיפור אהבה מוכר – לראות שחקנים שעברו דרך במחלקת הנוער, נלחמו על דקות והפכו לבכירים, כשהידיעה ברקע היא שהמשך קצב כזה יכול להוביל לעסקאות כבר בינואר או בתום העונה.

על הדשא, וראסנה מציע ארגז כלים שמתכתב היטב עם ה-DNA של הקבוצה: לחץ גבוה, מחויבות הגנתית ללא כדור, ותנועה חדה בין קווי ההגנה – במיוחד לרחבה ולמסדרונות החצי. כשזה מתחבר לדיוק בנגיעה האחרונה, מתקבל חלוץ שמאתגר בלמים גם כשהמשחק סגור. השלושער מול מכבי פתח תקווה הדגים בדיוק את זה – תזמון, נוכחות וחדות – ובנה לו הילה של שחקן שמוכן לקחת אחריות ברגעים הגדולים.

אבל מאחורי הניצוץ של ערב אחד מסתתר תהליך. בפועל ירושלים מבינים שלשמור על איזון בין פיתוח שחקנים למטרות הטבלה זו משימה עדינה. וראסנה מהווה דוגמה לאופן שבו תבנית עבודה סבלנית, שמתחילה במחלקת הנוער, יכולה להניב פירות מהירים יחסית גם בבוגרים. הוא לא הגיע ככישרון שזועק החוצה, אלא כשחקן שהשלים פערים בשפה, בלמידת המשחק ובחוסן המנטלי – והפך את כל אלה ליתרון יחסי.

מבט קדימה מציב בפניו אתגר חדש: שמירה על עקביות. אחרי פריצה כזו ההגנות יתחילו להיערך, ינסו לחסום את הקווים האהובים עליו, ילחצו את המסירות הראשונות ויגדילו את הצפיפות סביבו. כאן תמדד הגמישות – להרחיב את מנעד הפעולות, לדעת לשחרר במהירות כשנאטם המרכז, להתניע תנועה מהאגף לחלל הפנוי, ולהמשיך להיות אופציה מסוכנת גם בלי מספר כפול-ספרתי במשחק. אם ימשיך להתאים את עצמו, המדדים יישארו בצמיחה.

מנקודת מבט מועדונית, היכולת של וראסנה משתלבת עם תחושת ההמשכיות ששומרת על הפועל ירושלים תחרותית: לשלב תוצרים מקומיים, לקבל תרומה מיידית, וביום הנכון גם לייצר ערך כלכלי שיחזור למחלקת הנוער ולבנייה ארוכת הטווח. עבור הקהל, יש כאן לא רק גאווה מקצועית אלא גם סיפור זהות – נער מירושלים שעבר מסלול לא טריוויאלי, נכנס לקצב של ליגת העל, ומזכיר למה כדורגל מקומי, סבלני ומדויק, עדיין מניב ריגושים גדולים.

שלושער אחרי 55 שנה הוא כותרת שמושכת עיניים, אבל בעבור הפועל ירושלים זה בעיקר עוד פרק בספר יציב: לזהות, לפתח, להאמין – ולתת למגרש לספר את הסיפור. נדים וראסנה כתב השבוע פרק מרכזי משלו. מה שיישאר כעת הוא להמשיך להפוך אותו לספר שלם.