מלך בלי כתר: ירדן שועה חייב לזכות מחדש באמון בבית״ר ירושלים

מבית וינטר מול מכבי פתח תקווה באמצע השבוע ועד המפגש מול הפועל חיפה בשבת – ירדן שועה היה הסיפור של בית״ר ירושלים. לא רק בגלל הכדורגל, אלא גם בגלל מה שמסביב: סטורי אחד שהעלה לרשתות החברתיות הזיז את מרכז הכובד מהתוצאות ומהטקטיקה אל דמותו של הקפטן, שהופך שוב ושוב לציר שסביבו סובבת השיחה על המועדון. כשהאבק שוקע ונשארים עם הדשא בלבד, התמונה ברורה: לשועה יש איכות שאין להרבה שחקנים בליגת העל, אבל גם חובת הוכחה מתמשכת בכל הקשור למשמעת, מחויבות והליכה עד הסוף עם דרישות הצוות המקצועי.

מול מכבי פתח תקווה, בדקות הספורות שקיבל אחרי שנכנס כמחליף, שועה הזכיר למה האוהדים רואים בו את הפנים של בית״ר. בתוך כ-20 דקות הוא היה מעורב בחמישה מצבים מסוכנים, שלח שתי מסירות אמן וייצר איום קבוע על הרחבה – חתימה מיידית של שחקן עם רגל משוחררת, ראיית משחק ויכולת החלטה מהירה תחת לחץ. כשבית״ר קיבלה פנדל, היציעים געשו בשמו; לא רק בקשה שיעמוד על הנקודה, אלא גם הצהרת כוונות: הקהל רוצה את מספר 7 שלו במרכז העניינים, על המגרש ובתפקיד מוביל.

אלא שכדורגל מקצועני נבחן גם – ולעיתים בעיקר – ברגעים שבהם אין כדור. מול הפועל חיפה, לאחר שהאדומים צימקו ובית״ר נותרה בעשרה שחקנים, נחשף שוב הקונפליקט המוכר: האם שועה מתמסר למשימות שחורות, נצמד לבלמים, משלים ריצה לאחור ומוריד כתף כשצריך, או שמא נשאר גבוה, ממתין לכדור הבא ומוותר על ההזדמנות לסייע לקבוצה להרוויח נשימה? התשובה שניתנה על הדשא הייתה מורכבת: אותו כישרון שמייצר הבזק מבריק בשליש האחרון, נשאר לעתים רחוקות מדי מחובר לדרישות הלחץ, הניידות והסגירות ההגנתיות ברגעים המכריעים.

בדיוק כאן נמצא קו התפר בין אהבת הקהל לבין האמון שמוענק על ידי מי שמחליט על ההרכב. עבור היציעים, שועה הוא מלך: החולצה הנמכרת ביותר, שם שנקרא בכל התקפה והבטחה לעוד רגע של קסם. אבל את הכתר – במונחים של דקות, הרכב קבוע וסמכות במגרש – מחלק המאמן והצוות המקצועי בראשות אלמוג כהן. עבורם, איכות אישית חייבת להיתרגם להתנהלות קבוצה: כניסות ללחץ בעיתוי נכון, חיפוי, חילוץ שני, שמירה על מרחקים נכונים בין הקווים והחלטות נכונות בדקות האחרונות כשספירת האנרגיה יורדת והפיתוי לחסוך ריצה גדול.

אי אפשר לקחת משועה את מה שהוא מביא: ראשון לקבל, ראשון למסור לעומק, יודע למשוך מגנים, להאכיל חלוץ ולייצר מצב גם כשאין הרבה אוויר מסביב. בית״ר הנוכחית פשוט טובה יותר כשהוא חד ומכוייל. אבל המועדון גם צריך את הגרסה של שועה שמסוגלת לשים את האגו בצד לשתיים-שלוש פעולות הגנתיות רצופות, לסגור את המסירה הקלה של היריב ולבלוע עוד 20 מטר בריצה לאחור כדי לאזן מבנה. אלו הדברים שלא תמיד נכנסים לתקציר – אך הם שמבדילים בין הברקה נקודתית לבין אמון יציב שמחזיק לאורך שבועות וחודשים.

הסערה סביב הסטורי הזכירה עד כמה התדמית והמסרים החוץ-מגרשיים משפיעים על תחושת הסמכות בחדר ההלבשה ועל שיח האוהדים. שועה לא צריך לחבב את הרעש, אבל הוא בהחלט יכול לנתב אותו לטובתו: לצמצם את הלהבות מחוץ לקווים, ולהשקיע את כל האנרגיה במה שמצופה ממנו מקצועית. ברגע שהוא יצרף לארסנל ההתקפי העשיר שלו התכווננות מלאה לדרישות של רגעי מצוקה – שמירה הדוקה, כיבוי אש נקודתי, ותגובה מהירה לאיבוד – המרווח לטעויות יקטן והדיון עליו יתמקד שוב בכדורגל.

במובן הזה, המפתחות בידיים שלו. האוהדים כבר הצביעו ברגליים ובגרון: הם רוצים לראות את שועה מרכזי, דומיננטי ומכריע. עכשיו נדרש מהקפטן להוכיח גם לאנשי המקצוע שהוא יכול להיות זה שמחזיק את שני הקצוות בו-זמנית: היצירתיות והאחריות, הכישרון והמשמעת. בית״ר תלויה ביכולת של הכוכבים שלה להניע את הקבוצה בלי לכבות את המנוע כשהכדור חומק, ושועה – עם כל מה שיש לו – נמצא במקום שממנו אפשר רק לטפס.

בסוף, התמונה פשוטה: אין הרבה שחקנים בליגה שמסוגלים לייצר בחמש נגיעות מה ששועה מייצר. כדי שהמשפט הזה לא יישאר סיסמה, עליו להוסיף לשפה ההתקפית הנהדרת גם אוצר מילים הגנתי, תנועתי ומנטלי. הכתר שמור למי שמסוגל לנצח משחקים בדקה ה-90 וגם לשמור על היתרון בדקה ה-96. לשועה יש את הכלים. עכשיו נשאר להוכיח, שבוע אחר שבוע, שהרצון והמחויבות שלו תואמים את הכישרון. אם זה יקרה, בית״ר תרוויח שחקן שאי אפשר להזיז מההרכב – וקפטן שבכדורגל נותנים לו את הכתר בלי להסס.