Pendel
כמו לפי לוח השנה הבלתי כתוב של בית"ר ירושלים, שוב הגיע "אירוע ירדן שועה" – גל תקשורתי ומקצועי שהמועדון נדרש לעבור בשלום. גם הפעם, לפחות בשלב הראשון, בית"ר בוחרת במסלול הכלה וניסיון כיבוי שריפות דרך שיחות שקטות מאחורי הקלעים. על הקו נמצאים בעלי המועדון ברק אברמוב, המנכ"ל כפיר אדרי, המאמן אלמוג כהן והקפטן עצמו. המטרה: להחזיר את הדיון למגרש, להתיך את המתח ולמנוע מדרמה נקודתית להפוך לדפוס משתק.
הטריגר האחרון מוכר: החלטה מקצועית שלא לפתוח עם שועה בהרכב גררה אי שקט, פוסטים בעייתיים ברשתות ומסרים שהתגלגלו החוצה באופן שגבר על השיח המקצועי. גם אם נקבל את הטענה שאלמוג כהן טעה בהערכה הטקטית והיה צריך להעניק לשועה את חולצת ההרכב – זה לא הסיפור המרכזי. מה שכבר אירע בעבר עם סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה, ארווין קומאן, יוסי אבוקסיס וגם בתקופות אחרות אצל אנשי מקצוע בכירים – קורה שוב. כשזה קורה עם איש מקצוע אחד, אפשר לייחס את זה להתנגשות סגנונית. כשזה חוזר עם כמה וכמה, האצבע המאשימה קודם כל מופנית פנימה.
לשועה ולכהן יש תפקיד מרכזי בבית"ר של העונה. לשניהם אינטרס ברור להצליח, לשניהם יש אחריות ברורה כלפי חדר ההלבשה והקהל. אבל מעל שניהם עומד עקרון אחד: המערכת לפני הכול. בית"ר של השנים האחרונות עשתה קפיצת מדרגה – התייצבה בצמרת, מכרה את כל המנויים, ובנתה לעצמה זהות מקצועית וקהל תומך. כדי להמשיך לצמוח, היא חייבת לפרק את "המסורת" המוכרת של רעשי רקע ולהציב קווים אדומים ברורים.
חשוב לומר: ירדן שועה לא "בחור רע". יש לו תשוקה, אמביציה ולפעמים גם רגעים שבהם הרגש גובר על השיקול. מדי פעם "בורח לו הילד", וכשהדבר מלווה בסטורי טעון או במסרים עקיפים על מקום בהרכב – זה גול עצמי תדמיתי ומקצועי. שחקן בכיר, ועוד יותר קפטן, לא יכול להרשות לעצמו להיכנס למקומות האלה. האחריות היא כפולה – כלפי המועדון, כלפי האוהדים וכלפי עצמו. מי שחולם להוביל את בית"ר לתארים, חייב לנטרל רעשי סביבה, לבחור במסלול של דוגמה אישית ולהשאיר את המחלוקות בין ארבע קירות חדר ההלבשה.
מחוץ לבועה המקומית יש גם לוח מחוונים אישי: שאיפתו של שועה לקריירה באירופה ולחוזה גדול ידועה. אלא שהסוכנים שלו נתקלים שוב ושוב ב"ברקסים" שמקורם לא בכישוריו – אלא בתיק העבודות התדמיתי המצטבר שלו בגוגל. יממה אחת של כותרות שליליות יכולה להדביק עליו עוד שכבה של ספקות בעיני מקבלי החלטות. זה מיותר, זה בר תיקון – אבל זה תלוי בו. כל אירוע נוסף מרחיב את הרשומה הדיגיטלית, ומרחיק אותו מהחלום במקום לקרב.
ומה הלאה? אם העבר מלמד משהו, זה יעבור. שועה בדרך כלל מאבד את זה – ומתעשת. גם הפעם ההערכה היא שמדובר בענן חולף. עוד משחק או שניים, וחזרה טבעית להרכב תתרחש אם האימונים וההתנהלות יתמכו בזה. למעשה, אלמלא היממה האחרונה, ייתכן שזה כבר היה קורה בשבת. אבל לצד התקווה לשקט מיידי, בית"ר חייבת לכתוב נוהל חדש: אירועים כאלה לא אמורים לחזור על עצמם. מועדון שרוצה להיות עוגן בצמרת לא יכול לאפשר לסוגיות משמעת ותדמית להכתיב את סדר היום.
איך עושים את זה? ראשית, קוד אתי ברור לרשתות החברתיות – מה כן, מה לא, ומה קורה כשעוברים קו. לא כדי להשתיק אישיות, אלא כדי להגן על קבוצה. שנית, מדרג תגובות שקוף – החל משיחה, דרך קנס פנימי ועד צעדים מקצועיים – כדי שלכולם יהיה ברור היכן הגבול. שלישית, קבוצת מנהיגות בחדר ההלבשה שבה הקפטן הוא חלק מהפתרון, לא מהבעיה: שיחה מקדימה לפני פיצוץ, אחריות הדדית, קו אחיד החוצה. במקביל, ההנהלה והצוות המקצועי צריכים להמשיך לאותת דבר אחד: הקריטריון הוא עבודה באימונים ותרומה במשחקים, לא ווליום ברשת.
מבחינה מקצועית, חשוב להזכיר: בניהול סגל יש החלטות קשות. לפעמים החלוץ הכי מוכשר בקבוצה לא יפתח – מטקטיקה, מצב גופני או התאמה ליריבה. זה לגיטימי. שועה, כשהוא חד ומכוון, הוא אחד הנשקים המסוכנים בליגת העל – יכולת סיום, משחק עם הגב לשער, משיכת עבירות ומצבים נייחים. כדי שהכישרון הזה יתורגם לדקות, לשערים וליציבות, עליו להרוויח את מקומו יום־יום. אין קיצורי דרך.
הכדור עכשיו בשני חצאים: המועדון חייב לעמוד מאחורי הקווים האדומים שהציב, ושועה צריך לבחור מחדש בדרך שמקדמת אותו ואת בית"ר. אם יבחר נכון – תוך כמה שבועות הוא יכול להפוך את הכותרות: מסערה מיותרת לרצף הופעות טובות, משורת חיפוש שמזכירה משברים לרקורד שמדבר כדורגל. זה ידרוש איפוק, אחריות ועבודה – אבל זה בידיים שלו. בית"ר ואלמוג כהן מצידם צריכים להמשיך לשדר קו מקצועי יציב, לא להיגרר אחרי רעש זמני ולהבהיר: אצלנו – המגרש קודם לכל.
בסופו של דבר, זהו מבחן בגרות לקפטן ולמועדון. אם השיעור יופנם – בית"ר תצא מחוזקת, חדר ההלבשה יתכנס והשיח יחזור אל המקומות הנכונים: ניתוחי משחק, נקודות בטבלה ודרך מקצועית. זה הסיפור האמיתי, וכל היתר – רק רעש רקע.
תגובות
אין תגובות עדיין.