פריצת הקומץ בדשא מול נתניה חשפה את השבריריות בבית"ר – ויכולה להפוך לנקודת מפנה

בתבוסה של בית"ר ירושלים למכבי נתניה, הרגע הדרמטי ביותר לא נמדד בלוח התוצאות אלא בגדר ההשפעה על עתיד המועדון: פריצת קומץ אוהדים אל כר הדשא. זה היה רגע קצר, רועש ומטריד, שמגלם את הדואליות שמלווה את בית"ר בשנתיים האחרונות – קבוצה שחזרה לתבוע מקום בין הגדולות, לצד קהל עצום שנרתם בהמוניו, אך כוחו האדיר עלול להפוך בתוך שניות מסילון דחף לסערה שמטלטלת את המועדון כולו.

מי שמביט לאחור על תהליך ההתחדשות של בית"ר מזהה שתי מהפכות: על הדשא, השאפתנות התחרותית והסטנדרטים הגבוהים החזירו למועדון את הגב הזקוף; ביציעים, ההירתמות והאנרגיה של הקהל יצרו חוויית ביתיות שעטפה את הקבוצה וחיזקה אותה. אלא שהרכבת הזו דוהרת על מסילה דקה בין תשוקה לבריאות תודעתית. כשהפער בין ציפיות מוקדמות לבין מציאות מאכזבת מתרחב, הלחץ שברכבת הצהובה-שחורה עלול לפרוץ החוצה – כפי שקרה מול נתניה.

דווקא שם, בתוך הרעש, נחשפה גם תמונה מורכבת יותר. לצד הפורצים שנראו במרכז הפריים, ניכר היה שרבים ביציעים אותתו "עד כאן". מחוות הרגעה, שריקות בוז למעורבים, מבטים דואגים – אלה לא היו שוליים. הרוב הדומם של בית"ר, זה שמגיע כדי לשיר, לדחוף ולראות כדורגל, שידר חד-משמעית שהוא מתנער מאלימות ומפריצות גבול. זו נקודת האור שממנה המועדון יכול וצריך לצאת קדימה: להעצים את הרוב, לבודד את הקומץ.

האירוע בבולומפילד (במשחק שבו בית"ר הובסה על ידי מכבי נתניה) גזל את ההצגה מהכדורגל עצמו – גם מהצד המקצועי והמרשים של היריבה בהובלת הניהול המקצועי של אלמוג כהן, וגם מהדיון הנחוץ על השיפור והאתגרים של בית"ר על כר הדשא. במקום לדבר על טקטיקה, התאמות והרכב, השיח החליק מיידית למדרון המשמעתי, התדמיתי והארגוני. זו עדות לכוחו ולמחירו של רגע בלתי מרוסן.

ההשלכות האפשריות מוכרות: משפט שדה ציבורי, סנקציות משמעתיות מההתאחדות, פגיעה תדמיתית שמרחיקה משפחות ואוהדים חדשים, והכבדה על השחקנים והצוות המקצועי שמוצאים עצמם מתגוננים על מה שאין לו קשר לנעשה באימונים. מעבר לעונשים, החשש האמיתי הוא השבתת הדינמיקה החיובית שעליה נבנתה המהפכה הבית"רית – תחושת שותפות, קהילה וחוסן. אם אלה ייפגעו, לא יהיה בכך רק הפסד תדמיתי אלא גם מקצועי.

מנגד, בתוך כל משבר חבויה הזדמנות. מועדון בסדר גודל של בית"ר יכול להפוך את המקרה לקו פרשת מים: להכריז בפה מלא על מדיניות אפס סובלנות כלפי אלימות, גזענות ופלישה למגרש; להבהיר שהרוב שמכבד את המשחק הוא הפנים של המועדון; ולהציג מארג כלים שמתרגם הצהרה למעשות. זה מתחיל בזיהוי פעיל ומדויק של המעורבים והטלת סנקציות אישיות, ממשיך בעבודת הסברה יומיומית ובקמפיין ייעודי שמודד התנהגות חיובית ומתגמל אותה, ונשען על שיח ישיר עם ארגוני האוהדים היצירתיים שרוצים כדורגל תוסס, אך גם נקי ובטוח.

ברוב היציעים בארץ, ובוודאי בטדי, קיים "קול שני" – מלא תשוקה, אך גם בוגר ואחראי. הוא זה ששר בקול גדול בעד קבוצתו במקום נגד יריביו, שמוכן לכבד גבולות משחק גם ברגעי אכזבה. זהו המשאב החשוב ביותר של בית"ר בשעת מבחן. אם המועדון ייתן לקול הזה ביטוי, יסייע לו באמצעים ארגוניים (סדרנות חכמה, תיאום בטיחותי מוקדם יותר, נוכחות מוגברת של דמויות חינוכיות מהמחלקה הצעירה, מפגשי קהילה ייעודיים לפני משחקים רגישים), הוא יוכל לעבור את הסערה מבלי לסדוק את התשתית שנבנתה בעמל רב.

יש גם ממד רגשי שחייבים להכיר בו: בית"ר, יותר מרוב המועדונים, חיה על דלק של זהות ושייכות. להפנות אצבע מאשימה בלי לייצר חיבוק לקהל הרחב זה מתכון לנתק. לכן, האחריות של ההנהלה היא כפולה – יד קשה כלפי העבריינים, ויד מושטת לרוב המוחלט שמבקש חוויה ספורטיבית בריאה. הדרמה מול נתניה יכולה להיות השיעור שממנו נולדת נורמה חדשה: עידוד ללא גבולות – בתוך גבולות.

העונה עוד צעירה, והמסגרות הצפופות לא משאירות זמן רב להתבוסס. המשחק הבא יגיע מהר, איתו גם הדופק שעולה והתקווה לתיקון מקצועי. אם בית"ר תהפוך את הלילה הסוער לבוקר של הבהרה, הגדרה ופעולה – לא רק שתצמצם נזקים תדמיתיים ומשמעתיים, היא גם תתקדם צעד אמיתי בהפיכתה למועדון גדול במלוא מובן המילה: לא רק בקהל ובהישגים, אלא גם ביכולת להכיל משברים, להציב גבולות ולשמור על המשחק במרכז.

בסופו של דבר, פריצה לדשא היא סצנה שמסתיימת מהר, אך ההדים שלה נמשכים שבועות. בידי בית"ר הבחירה האם האפיזודה תיזכר ככתם שמסיט אותה ממסלולה, או כטריגר שהגדיר מחדש את גבולות הגזרה – ואפשר לרוב הדומם לקום, להישיר מבט ולומר: זה המועדון שלנו, וככה אנחנו בוחרים לאהוב אותו.